סיכמנו שהמתבגרת תראה עם אמא שלה את "כמו שאת", הסרט התיעודי החדש של פאולה רוזנברג שעוסק בדימוי גוף, והן יעדכנו אותי בחלקים החשובים. אבל אחרי שהן סיימו הן הכריזו, שתיהן, שאני חייב לצפות בסרט בעצמי. ואם לצפות זה לא מתאים, הן אמרו, אז לפחות לשמוע. וכך, בנסיעה עם בת ה־12, הפעלנו את הסרט והקשבנו לו יחד, כשהיא משלימה לי את מה שקורה על המסך.
בסוף הסרט שאלתי איפה זה פוגש אותה, איך היא מרגישה עם עצמה ואילו מסרים היא רואה בסביבה הקרובה שלה, ואז היא שאלה איפה זה פוגש אותי.
וסיפרתי לה שעד לפני חמש שנים הייתי די שמן. אני לא בטוח אם קראו לזה "עודף משקל רציני" או "השמנת יתר חמורה", אבל זה היה מספיק רחוק מה־BMI המקסימלי הרצוי כדי לקבל פגישה חינם עם דיאטנית מקופת חולים.
סיפרתי לה איך שהעירו לי בבית הכנסת ובתוך המשפחה, ושבשלב מסוים באמת התחלתי תהליך אגרסיבי של דיאטה בשילוב של תזונה מדודת־קלוריות ופעילות גופנית יומיומית. והצלחתי. בקצת פחות משנה הורדתי 25 קילוגרמים והגעתי למקום טוב בתוך טווח המשקל התקין; זו הייתה תחושה טובה ומשמחת, אפילו כתבתי עליה כאן בזמן אמת.
אבל סיפרתי לה גם, ועל זה עוד אף פעם לא כתבתי, שבשנתיים האחרונות, בתקופת הקורונה אבל האמת היא שכבר קצת לפני, משהו התחיל לזייף. מכשיר הכושר מעלה אבק במשך רוב הזמן, ומינון השוקולד היומי שלי לא בדיוק לקוח מן התפריט של חלי ממן. לא חזרתי למשקל הקודם ההוא, אבל ה־BMI ואני כבר חברים פחות טובים.
ותהל שאלה איך ארגיש, למשל, בחופשה המשפחתית בבריכה. אם אהיה מסוגל להיכנס כמו שאני, יחד עם אחיי החטובים, או שאעדיף ללבוש אולי חולצה רחבה יותר.
אמרתי לה שאין לי כוונה להסתיר שום דבר, אבל זה באמת יהיה קצת מביך. כי בניגוד לשיער הדליל או למשקפיים, שהגיעו אליי במסורת גנטית מפוארת, ההשמנה היא במקרה שלי (בנוסף לתשתית הגנטית) גם עניין של בחירה. כל קילוגרם נוסף הוא עדות לעוד קינדר בואנו שאכלתי במקום קולורבי אפוי, לערב נוסף שבו התעצלתי לעלות על מכשיר הריצה. וזה קצת מביך, להיראות כך בחולשה שלך, להחצין בחוסר אונים שכזה את המאבקים שהפסדת בהם, את כוח הרצון שלא הצלחת להפעיל.
אתה יודע אבא, היא אמרה, נראה לי שזה בדיוק הפוך. אני הרי יודעת שיש לך כוח רצון. אתה אדם חזק, אתה עובד קשה. ואם בעניין של המשקל אתה קצת מחפף, זה כנראה כי אתה בוחר לא להשקיע שם את כוח הרצון שלך. יש לך סדרי עדיפויות נכונים, ואתה יודע שלרדת שניים־שלושה קילוגרמים זה לא הפרויקט הכי חשוב בחיים שלך עכשיו.
הייתי צריך למצמץ כדי להיות בטוח שהאישה החכמה הזו שמדברת איתי היא בעצם בת ה־12 הצוציקית שלפני שנייה וחצי הבאנו הביתה מבית החולים. ואז סיפרתי לה שהיא לא יודעת אפילו כמה היא צודקת. ושבאותה תקופה של דיאטה חריפה הרגשתי שיחד עם תחושת הבריאות וההרגשה הטובה עם הגוף קורה לי גם משהו לא כל כך מדויק. אחרי שכל חיי אוכל היה משהו נחמד שחיים לידו – מנשנשים אותו כשהוא ישנו ומסתדרים כשהוא איננו – פתאום הוא הפך למשהו שמנהל אותי. למרכיב שסביבו נע לא רק סדר היום שלי אלא גם תשומת הלב והשכל שלי. משהו שאני מתחשבן ומתמקח איתו, מוריד שתי פריכיות כאן תמורת חצי עוגייה שם; מחכה בקוצר רוח לממתק שיגיע לי, לפי הנהלים, בסוף היום. ושבסופו של דבר כל הסיפור הזה קצת הוציא אותי מאיזון.
"אז מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" היא שאלה, "להישאר ככה או לנסות לרדת שוב?". "מה את אומרת?" שאלתי, והיא ענתה, האהובה שלי: "מה שתרגיש שאתה באמת רוצה, זה כנראה יהיה הדבר הכי נכון".
