בתחילת המאה העשרים, החיילים הצרפתים עדיין לבשו מדים צבעוניים מיושנים, שהפכו לסמל לאומי: מכנסיים אדומים ומעילים כחולים. אחרי שחיילי גרמניה אימצו מדי שדה אפורים ויעילים, ניסה ב־1912 שר ההגנה הצרפתי, מסימי, להחליף גם את מדי חייליו לגוון פחות בולט. חברי האסיפה הלאומית דחו בזעם את הצעתו. "המכנסיים האדומים הם צרפת!" זעם שר ההגנה לשעבר, אטיאן. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הסתערו החיילים הצרפתים במדים ססגוניים אל המקלעים הגרמניים. זה לא נגמר טוב. הצרפתים למדו בדרך הקשה שמדים אינם סמל לאומי, אלא כלי עבודה.
שר הדתות הציע שהרבנות תאבד את המונופול על השגחת כשרות, ולרבים מאיתנו קשה להשלים עם זה. הרבנות הראשית הממלכתית היא סמל לאומי, ורבים חוששים שאם ניקח ממנה את הכשרות – נרושש את הסמל הזה. אבל השגחת כשרות אינה סמל, אלא אילוץ מצער. ביום שבו כל היהודים יהיו צדיקים גמורים – לא יהיה צורך במערך השגחה כלשהו. בינתיים, לצערנו, יש צורך במערך כזה, ורק שיקול אחד צריך להנחות אותנו בנוגע למבנה שלו: יעילות. אפשר להתווכח איזה מנגנון יפיק כשרות טובה יותר, אבל סמליות לאומית פשוט אינה רלוונטית.
יודעים מה, נניח שהשגחה על כשרות היא שיא רוחני נאצל, פסגה נשגבת של נפש האדם. האם אז היינו רוצים שתהיה מונופול ממשלתי? האם הייתם רוצים שהרבנות הראשית תשלוט בכל בתי הכנסת בארץ? סמל הרבנות הממלכתית היה מתנוסס אז על כל בית כנסת בישראל, והייתה לזה ודאי משמעות סמלית. האם באמת היינו מוכנים לשם כך להלאים את בתי הכנסת שלנו? האם היינו רוצים שהמפלגה ששולטת במקרה במשרד הדתות וברבנות תקבע את נוסח התפילה ואת רשימת החזנים בכל בתי הכנסת? מוטב שנשמור את הסמליות הציונית לטקס הדלקת המשואות.
נכון, יש מן הסתם כאלו שתומכים בפירוק המונופול של הרבנות על הכשרות לא משום שהם בעד הכשרות, אלא משום שהם נגד הרבנות. קל לזהות אותם: אלו האנשים שתומכים בלהט בהפרטת הכשרות, אבל מתנגדים בלהט לביזור מערכת החינוך. לי נדמה שבשני התחומים הללו צריך יותר תחרות ופחות ממשלה. תחרות אין פירושה צמצום כל השיקולים לשורה התחתונה של רווח כספי. הן בחינוך והן בכשרות, אני חושב שאנחנו צריכים לקיים תחרות בין מלכ"רים, מוסדות ללא כוונת רווח, בדומה למודל של קופות החולים בתחום הבריאות. הסוציאליסטים שלנו כל כך מתגאים בקופות החולים הישראליות, ביניהן "הקופה של ברל", עד ששכחו שזהו מודל קלאסי של תחרות לא ממשלתית. בואו נרחיב את המודל המוצלח הזה לתחומים אחרים.
הרבה פעמים משיבים לי בהשוואות לא רלוונטיות: אז למה שלא נפריט את הצבא, את המשטרה או את רשות המסים? יש לזה תשובה פשוטה: כל אלו הם בליבת האחריות המינימלית של הממלכה, כי הם כרוכים בהפעלת כוח. יש להניח שצבאות פרטיים היו יעילים יותר מצה"ל; לא היינו מוצאים בהם מש"קי ממטרות ופקידות מיותרות. אבל מיליציות פרטיות כאלו היו נלחמות ביניהן ביריות ברחובותינו. צבא, משטרה, בתי משפט ובתי סוהר, מנגנוני גבייה כוחניים – כל אלו חייבים להיות מונופול ממשלתי. לא משום שזה הכי יעיל, אלא משום שהחלופה היא אנרכיה אלימה. יש עוד דברים שהמדינה צריכה לעשות באופן ממלכתי וריכוזי, אך רק בתנאי שהיא עושה זאת ביעילות. בכשרות ובחינוך זה לא עובד היטב. מישהו אמר לי: אז למה שלא נפריט גם את הרישוי על כלי רכב? אמרתי לו: כי כבר הפרטנו אותו. את מבחן הרישוי השנתי למכונית עורכים מכוני רישוי פרטיים. רשות הרישוי הממשלתית מפקחת כרגולטור על המכונים הפרטיים הללו, המתחרים זה בזה, וזה בערך המודל הראוי לתחום הכשרות.
במקום לדבוק בקנאות בסמכויות הבירוקרטיות שהתגלגלו במקרה לפתחה של הרבנות הראשית, ולראות בהן איזו הצהרת אמונים ציונית נשגבת, מוטב שנחשוב איך באמת יתרום המוסד הזה לעוצמתו של העם ולרוחה של המדינה. אני רואה בחזוני רב ראשי אחד – אנחנו כבר לא צריכים שניים – שיהיה היועץ הרשמי של ממשלת ישראל לענייני הדת היהודית. בכל נושא יהודי שעולה על הפרק, תחויב הממשלה להיוועץ בו. הוא לא יהיה קברניטם של בודקי החרקים בחסות, עיסוק חשוב כשלעצמו, אלא קולה הציבורי של דת משה. אפשר לטעון נגד המודל הזה, אבל יש סוג אחד של טענות שאינני מכבד: אוזני נאטמות כשאומרים לי שהמכנסיים השחורים הם ישראל.
