ושוב מגיעה התקופה בשנה שבה המייל מתפוצץ ממכתבים בנושא שלא מצליח לרדת מסדר הנפש – השיבוצים להדרכה. נתחיל מהסוף, וואלה גם השנה אני לא יודעת מה הפתרון. כששאלתי למה פשוט לא להכניס את כולם להדרכה וזהו, ענו לי שזה לא פתרון, שזה כמו שאי אפשר להוציא את כולם לקצינים. אמרתי להם שעם כל הכבוד שיש לי לבני עקיבא (ויש לי, זה לא בציניות), לעניות דעתי כישורי המיון והסינון של הצבא קצת יותר מקצועיים. עדיין, הם הקשו, מיונים זה חלק מהחיים, וזו חלק מההכנה שלהם לחיים. והמשכנו לדון, כמו בכל שנה, סחור וסחור וסחור. ולא מצאנו שום פתרון שיניח את הדעת.
אני רוצה רגע לפנות אליכם, החניכים והחניכות הקוראים אותי, ולכתוב את מה שאני כותבת בכל תקופת שיבוצים, ולצערי צריכה לעשות זאת שוב: להיות מדריך זה בונה וזה מאתגר וזו תחושה של עשייה ושליחות. אבל, באמת־באמת בסך הכול של החיים – זה לא באמת משנה. באף ריאיון עבודה לא שאלו אותי איזה שבט הדרכתי וגם לא בדייט או בקבלה לאוניברסיטה. אלו מכם שזה לא באמת חשוב להם, אבל פשוט רוצים להיות כמו כולם – אני ממליצה, מכל הלב, בחרו את המלחמות שלכם. לאלו מכם שרוצים בכל מאודם להיות מדריכים – אני לא יודעת מה שיווקו לכם, אבל תדעו שזו עבודה מאוד־מאוד קשה. יש לא מעט עוגמת נפש בפעולות שלא תצליחו להעביר, יש המון מתח ואחריות, ובעיקר, וזה משהו שגיליתי מאז שאימצנו שבט – אתם באמת עמוסים שזה פסיכי. הלימודים גומרים אתכם ויש עוד אלף מחויבויות, להוסיף על זה פעולה שבועית וישיבות מדריכים זה מטורף.
אז שוב, כמו שאני אומרת על כל דבר – אם זה החלום שלכם, לכו עליו בכל הכוח. רק תגיעו מוכנים למחיר שאתם הולכים לשלם.
ועכשיו לכם, ההורים. אנסה לכתוב זאת ללא שיפוטיות, במילים עדינות ובצורה שלא תגרום לכם להסיר עוקב עם צאת השבת: מה נסגר איתכם? אתם מקשיבים לעצמכם? אתם קוראים את הכדורים שאתם יורים בקבוצות השונות? מתנפלים על הקומונרית, מתנפלים על המדריכים, מתנפלים אחד על השני. מה קורה? אני לא אומרת שלא צריך להילחם על אי־צדק. חייבים. ואולי, בעוד כמה שנים כשאת הבנות שלי כן יכניסו או לא יכניסו להדרכה, יהיו לי טקסטים אחרים. אל תדון אבא שרואה את הבן שלו בוכה עד שתגיע למקומו. אבל קחו נשימה לפני. כמעט אין קומונרית שלא יוצאת מצולקת מאקורד סיום כל כך צורם של שנת קומונה כיפית ומשמעותית. הורים שעד לפני יומיים אירחו אותה לארוחות בשמחה הפכו אותה בהינף החלטה לפרסונה נון גרטה. אחרי הטור הראשון שלי בנושא כתבה לי בחורה משגעת וחכמה שהיא לא יכולה לשכוח איך אבא של אחת החניכות שלא שובצה להדרכה אשכרה הוציא לה מכתב תביעה מעורך דין. בשלב הזה ההורים שלה נכנסו לתמונה וזה יצא מכל פרופורציה.
אני מאמינה באמת ובתמים שהילדים נושאים אלינו עיניים בהיקלעם לסיטואציה חדשה. אני שואלת את עצמי, מה קורה שם במפגש הראשון עם הילדה שסיפרה ששובצה לסניף חוץ? האם ההורים קפצו מאושר ואמרו לה, איזה יופי, יש כל כך הרבה דברים לעשות, ונתנו רעיונות. או שפניהם התקדרו והם אמרו לה אל תדאגי, לא נחדול עד שתקבלי שיבוץ לשבט הרא"ה. כמה הורים שאלו את הילד/ה: ואיך את/ה מרגיש/ה עם זה? לפני שקפצו כנשוכי נחש ופתחו חמ"ל?
חייבים לעצור, כמו בכל התמודדות שיש לילדים שלנו, ולבדוק קודם (ביטוי קלישאתי שאני שונאת בעוד עשר, תשע) "איפה זה פוגש אתכם". בין אם אלו משקעים שיש להם מבני עקיבא ובין אם זו כמות הפעמים שהם יתלו בהצלחה שלהם בהדרכה ויהיו תקועים מול זה כל החיים. איפה זה פוגש אתכם, ההורים, בציר הנפש שלהם הנע בין הצלחה לכישלון, מקובל או לא מקובל, כמו כולם או כאינדיבידואל. האם אני נותן לילד שלי להתמודד או לא נותן לילד שלי להתמודד.
ורק אחר כך, כשהכול נקי וברור. אחרי שדיברתם עם הילדים וביררתם מה הרצונות שלהם ומה מניע אותם – צאו לדרך. תילחמו בשביל הילד שלכם, רק אל תשכחו שאתם נלחמים מול ילדים של אחרים. ובקיצור – לא־לוהים פתרונים.
