שירה ואני התחתנו פעמיים. הפעם הראשונה שהתחתנו הייתה לפני עשר שנים בדיוק, באירוע המוני ומחניק בבוסתן יפה באבו גוש. אין לי יותר מדי זיכרונות מהחתונה ההיא, הייתי אז ילד לחוץ, הלום ומבועת. והפעם השנייה שהתחתנו הייתה ביום חמישי שעבר. אתם בטח חושבים שאני צוחק, אבל אני לא צוחק, לפני שבוע התחתנתי, עם אשתי האהובה, בפעם השנייה. זו הייתה חתונה קטנטנה ואינטימית, עם המשפחה המצומצמת, והחברים הכי הכי קרובים. זה היה אירוע קטן ומתוק ומוזר ומיוחד. זה היה הלילה הכי יפה ומרגש ומתוק ונדיב שהיה לי בחיים.
התחתנתי בגיל עשרים וארבע, הייתי אז קצין משוחרר ומבולבל, לא ידעתי מי אני, לא ידעתי מה אני רוצה מהחיים האלה, לא הבנתי כלום על כלום, ובכל זאת התחתנתי. התחתנתי כי כולם מתחתנים. אהבתי את שירה, וידעתי שאני רוצה אותה לתמיד, אבל לא באמת הבנתי מה זה אומר, לא באמת הבנתי מי אני, לא באמת הכרתי את עצמי, וגם אותה לא באמת הכרתי. בחתונה שלי לא הצלחתי לשמוח, הייתי כל כך חרד ומבוהל. לא הצלחתי לנשום מרוב לחץ, לא הצלחתי לדבר מרוב בכי, לא הצלחתי לרקוד מרוב חום. ידעתי שאני עושה נכון, ידעתי שאני בוחר נכון, ידעתי שאני אוהב, ובכל זאת רוב הזיכרונות שלי מהחתונה שלי הם זיכרונות קשים ורעים. הרגשתי שם כמו אורח לא רצוי. בכל התמונות שלנו מאותו הלילה שירה ואני נראים כמו רוחות רפאים מבועתות.
לפני כמה חודשים, כשהקורונה השתוללה ברחובות, שירה ואני החלטנו לארגן לעצמנו חתונה חדשה. לצבוע את הזיכרון החמוץ והמוזר בזיכרון שמח, מדויק ומתוק. הפעם, אמרנו לעצמנו, זה יהיה אירוע שלנו, עם האנשים שאנחנו הכי אוהבים בעולם, עם האוכל הכי טעים בעולם, עם המוזיקה הכי מדויקת בעולם. "חתונת העשור" קראנו לזה בינינו לבין עצמנו. כשהיינו צעירים לא באמת הבנו מה אנחנו עושים, אבל עכשיו, אחרי עשר שנות נישואין, אחרי שני ילדים, אחרי שאיבדנו את אבא שלי, ואת העובר הראשון שלנו, עכשיו אנחנו מבינים. עכשיו אנחנו יכולים לבחור בעצמנו בלב פקוח. כמו שצריך.
"חתונת העשור" הזו התחילה כדאחקה, אבל מהר מאוד מצאנו את עצמנו סוגרים קייטרינג מושלם, ודיג'יי מושלם וצלם מגנטים מושלם חחחחח, מהר מאוד מצאנו את עצמנו קונים בגדים יפים, ומזמינים ציוד כזה של מסיבות. לא ידענו איזה מין אירוע זה יהיה, אבל ידענו שאנחנו רוצים אותו, ידענו שחשוב לנו לשמוח ולאהוב ולשיר ולרקוד ולקפוץ לג'קוזי באמצע הלילה שיכורים.
חגגנו בצפון, בבית מדהים עם נוף מרגש. האורחים הגיעו בזמן כי ביקשנו מהם לא לאחר. האוכל של רחלי אררה המושלמת היה מרגש ומדויק. בתחילת הערב עשינו מין "טקס" קטן עם "שבע ברכות", שבהן ניסינו שוב ושוב להסביר לעצמנו ולאורחים שלנו את הלילה הטוב הזה שהרמנו לעצמנו. בסוף הטקס אכלנו עוד אוכל טעים, מסביב למדורה. ואחר כך התחלנו לרקוד.
בדרך כלל בחיים האלה אנחנו מקפידים לציין "התחלות" של דברים. חתונה מציינת התחלה של קשר, ברית מציינת התחלה של חיים, והלוויות, רחמנא ליצלן, מסמלות את הסוף. אנחנו מציינים מסיבות גיוס, ומסיבות שחרור, חגיגות פרישה וחנוכות בית. אנחנו תמיד חוגגים את הקצוות.
אבל הלילה ההוא, שחגגנו לעצמנו לפני שבוע, היה ההזדמנות שלנו לחגוג את האמצע. את אמצע החיים, את אמצע הזוגיות, את אמצע המסע הזה שלנו בעולם. רוב החיים שלנו נמצאים ב"אמצע". רוב החיים שלנו נמצאים בין הקצוות, ואת הטוב שיש באמצע הזה אנחנו בדרך כלל לא מציינים. את החסד הזה, שניתן לנו, בחיי היום יום שלנו, אנחנו בדרך כלל לא חוגגים. אף אחד לא חוגג אמצע. אף אחד לא שמח בקשת הגוונים האפורה של החיים.
וזה מה שקרה לנו בחתונת העשור שלנו. עשר שנים מאז ההחלטה הכי טובה שעשינו בחיינו, צללנו לתוך לילה אחד, ארוך ומתוק ומרגש, כדי לשמוח בנו, כדי לשמוח במשפחה שלנו, כדי לשמוח בחיים. וזה לא שאנחנו זוג מושלם, או מיוחד, או מאוהב במיוחד. אנחנו זוג די רגיל, אנחנו זוג מסוג זוג, אבל היום, בניגוד ללפני עשור, היום אנחנו כבר מבינים מי אנחנו, היום אנחנו כבר מבינים במי בחרנו, היום אנחנו כבר מבינים שבחרנו טוב, היום אנחנו כבר יודעים כמה אומץ ואנרגיה ונדיבות ואהבה ורגש נדרשים כדי לצלוח את החיים האלה, שמלאים בביזיונות ובייסורים.
שירה ואני התחתנו פעמיים. בחתונה הראשונה שלנו, לפני עשור, חטפתי את התקף החרדה הכי נורא שהיה לי בחיים. בחתונה השנייה שלנו, לפני שבוע, הרגשתי איך הלב שלי גואה ומתנפח ומחלים. המשפחות שלנו והחברים הקרובים שלנו עטפו אותנו באהבה, בנדיבות, ברגישות ובחסד. הכול הרגיש לי בשל ובוגר ופקוח ומדויק. כמה שמחתי בלילה הזה. כמה התרגשתי בו. אני זוכר שחשבתי לעצמי, ברגע מתוק אחד, באישון לילה, ככה זה! ככה טוב! ככה צריך! ככה צריך לשמוח, ככה צריך לאהוב, ככה צריך לחגוג, צריך לחגוג את ההווה, צריך לחגוג את החיים.
