באחד מתכנוניו הראשוניים של משכן הכנסת תכנן האדריכל, יוסף קלארווין, להציב את מליאת הכנסת במרכז המבנה שמשני צדיו חצרות פנימיים שידגישו את מרכזיות המליאה. התכנון המקורי אמנם עבר שינויים רבים עד לתצורת הבניין הנוכחי, אך בכל הנוגע לתפיסת הציבור מליאת הכנסת והכנסת חד הם.
על אף זאת, מרבית עבודת חברי הכנסת אינה מתרכזת במליאה. המליאה אמנם מושכת יותר תקשורת אך העבודה האמיתית מתרכזת דווקא בוועדות הכנסת. כל חוק מגיע לוועדה בה עוברים על כלל סעיפיו, לוועדות סמכות לאשר או לעצור החלטות שונות של הממשלה, ועדת הקורונה או ועדת החוקה שמציבים מכשולים למשרד הבריאות הן רק דוגמה לכך.
כל הצעת חוק, פרטית או ממשלתית, נדונה בוועדה הרלוונטית לה, רוב הצעות החוק שעוברות את שלושת הקריאות הן הצעות חוק ממשלתיות, שמהוות אמצעי של הממשלה לפעילותה ביצועית, הרחבה או שינוי של סמכויות המנהל הציבורי. הצעות החוק הללו הן היבט מרכזי של קביעת מדיניות, נהוג לחשוב שבשאלות של קביעת מדיניות ממשלתית מעמד חברי הכנסת חלש. אולם מחקרים שונים ומגוונים מהשנים האחרונות מראים על השפעתם הרבה של חברי פרלמנט בתהליכי תקצוב וניהול המדיניות הממשלתית. הרי כל הצעת חוק מגיעה לדיון באחת מועדות הפרלמנט בה מוסיפים או מסירים לה המחוקקים סעיפים שונים. כך בא לידי ביטוי כוחם של המחוקקים כמחוקקים.
במחקר שפרסמו שלושה חוקרים מתחום מדע המדינה נבחנו למעלה מאלף הצעות חוק ממשלתיות בשלוש דמוקרטיות פרלמנטריות: גרמניה, הולנד ודנמרק. המחקר מצא כי הצעות חוק המגיעות לוועדות פרלמנטריות שבהן יושב הראש של הוועדה הוא מאחת ממפלגות הקואליציה, אזי הצעת החוק עוברת שינויים פחותים בהשוואה להצעות חוק הנידונות בוועדה שבה היו"ר הוא מהאופוזיציה. גם הצעות חוק המגיעות לוועדה שבראשה עומד חבר כנסת מאותה הסיעה עוברת שינויים קלים יותר.
אולם בישראל השינויים תכופים פחות, חברי הכנסת כפופים למשמעת הקואליציונית ומהווים לא פעם חותמת גומי של הממשלה. גם בקואליציה הטרוגנית ומורכבת כמו זו הנוכחית, היכולת של יושבי הראש לעשות שינויים קטנה מאוד, בעיקר בגלל חוסר הניסיון וההכרות עם המנגנון הפרלמנטרי ועם מסורת העבודה הפרלמנטרית.
הכנסת היא אמנם בית המחוקקים, אך היא אינה עוסקת רק בחקיקה, אלא גם, ואולי בעיקר, תפקידה הוא פיקוח על הממשלה ועל עבודתה. מחקרים שונים מראים כי הפיקוח הפרלמנטרי בישראל חלש באופן יחסי. ד"ר חן פרידברג, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, בדקה ומצאה כי הכלים הפיקוחיים בישראל מעטים באופן השוואתי, והשימוש בהם לוקה בחסר ומבטא בעיות רבות שמחלישות את אלמנט הפיקוח של הכנסת על הממשלה, ובכך מחליש את כוחה של הכנסת כולה.
ועדות הכנסת הן מקום מרכזי בהם מתבצע פיקוח וביקורת פרלמנטרית על עבודת הממשלה, אך חלוקת העוצמה בוועדות פוגע באפשרויות אלו. זה נעוץ בשיטת העבודה של הכנסת ובמנגנון חלוקת הכוחות בין הקואליציה לאופוזיציה, כמו למשל הסאגה שאינה נגמרת על חלוקת הוועדות בין שני הגושים.
בבריטניה לשם השוואה, לכל משרד ממשלתי יש ועדה בפרלמנט המהווה צל, וחלוקת הועדות היא יחסית לגודל הסיעה. כך מתוך 37 ועדות, 24 מוחזקות בידי מפלגת השלטון, השאר בידי מפלגות אופוזיציה. כמובן זה חלק מתפיסת העולם של ממשלת צללים, בה האופוזיציה מציגה מדיניות חלופית לממשלה, אך גם משמרת את היכולת של חברי הפרלמנט כולו, הן מהאופוזיציה והן מהקואליציה להיות מעורבים בהיבטי חקיקה ופיקוח.
המצב הפוליטי הנוכחי מרכז בעיקר את תשומת הלב הציבורית תחת פוטנציאל השיתוק ההדדי של חלקיה השונים של הממשלה. אך המצב הפוליטי בעייתי גם עבור הכנסת שמעמדה חלש ונחלש. יש דרכים לתקן: אפשר לחזק את תקנון הכנסת ולהקשות על שינויים תכופים בו למטרות פוליטיות רגעיות. יש לחזק את הוועדות מול משרד הממשלה ומול השרים. יש לתכנן את ועדות הכנסת כראי למשרדי הממשלה ולאפשר לאופוזיציה פיקוח אפקטיבי בהן. זה דורש יו"ר כנסת חזק שעומד על תפקוד אפקטיבי של הפרלמנט, ודורש חברי קואליציה ואופוזיציה גם יחד שיעמדו על חיזוק הועדות בכנסת למען הציבור.
