בימים שני ושלישי בלילה ניהל ח"כ אחמד טיבי את ישיבות הכנסת. ביום שני נרשם העימות המפורסם בינו ובין ח"כ איתמר בן־גביר. טיבי דרש מבן־גביר לכנות אותו "אדוני היושב ראש", כנהוג בבית. זה היה אקט של התגרות, שכן אי־אפשר לכפות על חברי הכנסת הנבחרים דרכי נימוס ותרבות. בן־גביר התחמם וחזר לימים שבהם הפגין בכיכר ציון. את טיבי הוא כינה "מחבל" מעל הדוכן וסולק מן האולם.
אילו בן־גביר היה קצת יותר מתוחכם, הוא היה יכול להפיק מהאירוע הזה הרבה יותר. הוא היה קורא לטיבי אדוני היו"ר, אין בעיה, אבל מיד אחר כך היה מצטט, בשלמותו, את הנאום המפורסם של טיבי ברמאללה שבו כינה את השהידים "פרחי גן עדן". אבל בן־גביר מתקשה לנהל מגע ושיח עם ערבי באשר הוא. ברור שהוא לא יכול להכפיף את עצמו אליו. לפי תורתו של הרב כהנא הערבים הם "כשׂיכּים בעיניכם", ולא צריך לדבר איתם אלא לגרש אותם מכאן, וכמה שיותר מהר.
זו גם הסיבה שבן־גביר לא צריך להיות בכנסת, וכל רגע שלו במשכן רק מקרב את העימותים הפיזיים והקטטות שאליהם הבית הזה מידרדר. בן־גביר הוא כהניסט מוצהר נוסף, אחרי הרב כהנא עצמו, שהצליח להסתנן לכנסת לאחר שגם במפלגות הציונות הדתית הסתייגו ממנו ומחבריו לאורך השנים. ראש הממשלה לשעבר נתניהו הוא השושבין בחיבור בין הכהניזם והחרד"ליות, ובן־גביר חייב לו את מקומו בכנסת. אגב, המסקנה הדחופה ביותר מהאירועים ביום שני היא שיו"ר הכנסת מיקי לוי הוא האיש שצריך לנהל את הישיבה כאשר בן־גביר עולה לנאום. אחרת, המראות המביכים מיום שני עלולים לחזור.
ביום שלישי בלילה חזר טיבי לנהל את ישיבות המליאה. אנשי האופוזיציה שעלו לנאום שם באריכות יתרה, בדיון על החוק למינוי דיינים, היו הפעם ידידותיים במיוחד עם היו"ר. הם ניסו לפייס את טיבי, קראו לו אדוני היו"ר או כבוד היו"ר, והרעיפו עליו שבחים מכל עבר. דוד ביטן, מיקי זוהר, משה גפני ויעקב ליצמן סיפרו על שיתופי הפעולה הפרלמנטריים עם טיבי ועם הרשימה המשותפת. כולם גילו לפתע אמפתיה למגזר הערבי. כולם גם הסבירו שבנט ולפיד עובדים בעיניים על השותף הקואליציוני שלהם, מנסור עבאס, והוא לא יקבל אפילו אחוז מהסכום הפנטסטי של 53 מיליארד שקל שהובטחו לו בתמורה להצטרפות לקואליציה.
הקואליציה הזאת חייבת להתייצב, כי האלטרנטיבה היא מחזות מחרידים של שוחד וסחיטה, בזבוז עתק של כספי ציבור לטובת ממשלה מתנפחת
לרב ליצמן היה סיפור חביב בעניין הזה. אב אחד שלח את בנו ללמוד בפנימייה. לפני צאתו הוא ביקש ממנו לשלוח לו בכל שבועיים מכתב שיתאר את קורותיו. אחרי שבועיים הגיע המכתב הראשון. "הכול בסדר, המגורים, האוכל, רק חסרים לי דמי כיס. תשלח לי בבקשה 10,000 שקל", כתב הבן. האב היה מרוצה אבל גם זעם על הבקשה החצופה של בנו. "יש לך טעות", הוא כתב לו, "10,000 שקל כותבים אצלנו בלי אפסים". האב אכן הוריד את האפסים, ושיגר לבנו מכתב תשובה עם דמי כיס של שקל אחד במעטפה. "זה גם מה שעבאס יקבל", חידד ליצמן. "53 מיליארד בלי אפסים, כלומר 53 שקל".
ללכת עם ולהרגיש בלי
המסר ברור, ראשי האופוזיציה רוצים שטיבי יישאר איתם ויצביע נגד הקואליציה, ויחד הם ימשיכו לתזז את הממשלה ימים ולילות עד שתתפרק מבפנים. הם רוצים לשמר את טיבי ואת הרשימה המשותפת בתוכם לפחות עד ההצבעה הגורלית על התקציב. הם אפילו כולאים את טיבי בתוך עמדות מתונות יותר משלהם. משה גפני כינה בנאומו את ראש הממשלה בנט "רוצח שהורג את חולי הקורונה". טיבי היה זה שביקש ממנו לחזור בו. גפני חזר בו, אבל לא שכח לכנות בדבריו את השר לענייני דתות מתן כהנא "אנטיוכוס" – סמל ומינוח אנטישמי ומסית לא פחות.
מה שקורה עם אחמד טיבי בימים אלה הוא בדיוק מה שקרה עם מנסור עבאס ורע"ם לפני הקמת הממשלה. הימין האידאולוגי והחרדי כל כך רוצים אותו איתם באופוזיציה, עד שהם מכשירים אותו להצטרפות קרובה לקואליציה של בנט ולפיד. בעצם, החיבור האפשרי עם המשותפת הוא האופציה היחידה של בנט ולפיד לשרוד את הטרטור השבועי של הליכוד, שרק ילך ויגבר עד התקציב. קשה להניח שכל המשותפת תצטרף, אבל טיבי וחברו לתע"ל אוסאמה סעדי עשויים לפרק את החבילה ולהצטרף לקואליציה. יאיר לפיד יקבל אותם בשמחה.
לאחמד טיבי אין שום סיבה להפיל את הממשלה הנוכחית ולקבל במקומה את ממשלת נתניהו־סמוטריץ'־בן־גביר. נתניהו מבחינתו רוצה ללכת עם טיבי ולהרגיש בלי. ראש הממשלה לשעבר מבקש ליצור שיתוק פרלמנטרי ממשלתי, והוא עובד על זה בכל הכוח. במהלכים הללו נגד הממשלה והקואליציה הוא צריך את טיבי וחבריו, אבל מעולם לא הזמין אותו לישיבות אופוזיציה משותפות עם החרדים והציונות הדתית. ברור שזה גם לא יקרה כל עוד בן־גביר בשטח. בינתיים חברי הליכוד והחרדים מחניפים לטיבי ושומרים על כבודו.
תמיד אפשר יהיה לשאול איך ניתן לצרף לממשלה את טיבי וסיעתו, אחרי האמירות הקשות שלו בנושאי השהידים והסירוב העקרוני שלו להכיר בישראל מדינה יהודית. התשובה נחלקת לשניים. ראשית, הטאבו בעניין המפלגות הערביות נשבר אחרי שנתניהו וגם בנט הסכימו לשבת עם רע"ם והתנועה האסלאמית בקואליציה. גם לעבאס היו אמירות ומאמרים מעוררי מחלוקת, ובהם תמיכה כמעט גלויה בחמאס.
שנית, הקואליציה הזאת חייבת להתייצב, כי האלטרנטיבה היא מחזות מחרידים של שוחד וסחיטה, בזבוז עתק של כספי ציבור לטובת ממשלה מתנפחת, ועשרות חברי כנסת חדשים שמגיעים למשכן במסגרת החוק הנורווגי. הביזיון האחרון שייך לאלי אבידר, חבר כנסת שהסתכסך עם מפלגתו ישראל ביתנו, ועכשיו הפך לשר מיותר בממשלה הזאת, עם לשכה מיניסטריאלית ונהג ועוזרים לרוב. כחלק מהדיל איתו הוא יתפטר בקרוב מהממשלה, ואת מקומו בכנסת יתפוס עוד חבר כנסת במסגרת החוק הנורווגי, שאדי חלול מישראל ביתנו, שמגדיר את עצמו "ארמי נוצרי אבל לא ערבי".
ואת הטירוף הזה צריך להפסיק, עם טיבי או בלעדיו.
