שיירת מחאה של טרקטורים וטנדרים נסעה ביום ראשון לאורך כביש הערבה. את השיירה הוביל טרקטור כחול ועליו שלט גדול: "ליברמן ופורר מחסלים את החקלאות". על החולצה הכחולה שלבש טל שפירא, נהג הטרקטור שארגן את המחאה, נכתב: "מצילים את החקלאות". הנאום הספונטני שנשא בהפגנה נגד הרפורמה שמתכננים שר החקלאות ושר האוצר בענף החקלאות, היה נחרץ ובוטה. "צריכים לעלות לירושלים ולנתב"ג, ושכל תושבי מושב וקיבוץ יֵצאו לצומת הקרוב ויסגרו אותו כי מחסלים אותנו. הייבוא ללא מכס יגרום לחקלאים לסגור את העסק. בסוף ישלטו פה עשרה טייקונים גדולים, יבואנים, הכול יהיה יקר ומורעל, וחקלאים לא יהיו. תזכרו שמשק שנסגר, מפעל חיים של חמישים או שישים שנה, כבר לא ייפתח לעולם".
שפירא, תושב המושב צופר שבערבה התיכונה, הוא חקלאי כבר 29 שנה. בעבר גידל רק פלפלים כמו רוב חבריו למושב, אך בעקבות המשבר שפקד את הענף לפני כשש שנים הוא החל לגדל במקביל גם תמרים, כמו רבים מהחקלאים באזור. הרפורמה המתוכננת, שתכלול כנראה הפחתת מכסים רוחבית על רשימה של מוצרים חקלאיים, מדירה שינה מעיניו. "בלי מכס, לא תהיה תחרות הוגנת", הוא קובל. "יביאו לפה סחורה מטורקיה, שבה משלמים לפליטים מסוריה עשרים שקלים ליום, בזמן שאצלנו העובדים מקבלים 400. בטורקיה המים כמעט חינם, ואצלנו יקרים מאוד. קילו אחד של פלפל עולה לי לגדל 4.20, ורוב השנה אני מקבל עליו בין 3 ל־3.5 שקלים. אני מפסיד, אבל הרבה אנשים אחרים מרוויחים על הפלפל שלי. רשתות השיווק מוכרות אותו במחיר של בין 8 ל־12 שקלים, חברת 'המשביר לחקלאי' (שמשווקת ציוד לחקלאים; א"ר) מרוויחה על תשומות שאני משלם כמו ניילון וקרטונים, והעובדים מרוויחים. אם אני סוגר את המשק, נופלות איתי עוד מאה משפחות".
שפירא לא מתרשם מההבטחה של משרד החקלאות להעניק לחקלאים תמיכה ישירה על כל דונם מעובד. "הפיצוי שמדברים עליו הוא מאה שקלים לדונם, כך שאם יש לי חמישים דונם זה אומר שאקבל 5,000 שקלים בשנה". האלטרנטיבה שהוא מציע היא להוריד את עלויות הייצור לחקלאים. "אני רוצה לשלם פחות על מים, פחות על דשן ועל הובלות למרכז הארץ, ובעיקר פחות על העובדים. שיורידו לנו אגרות שגובים מאיתנו על העובדים, כמו חידוש ויזה לתאילנדים, ושיאפשרו לנו לחתום הסכם העסקה חדש שייתן גם לתאילנדים וגם לנו להתפרנס בכבוד. לא יכול להיות שתנאי העסקה של תאילנדי יהיו כמו של עובד ישראלי. הוא לא שירת בצבא, הוא בא לתקופה קצובה, ולא נשאר פה לגיל פנסיה. אנחנו לא מסוגלים לעמוד בתנאי הסכם ההעסקה הנוכחי".
כחקלאי בערבה, שפירא לא שוכח לציין גם את ערך השמירה על הקרקע. "אם אנחנו החקלאים לא נהיה לאורך כביש הערבה, לא יהיה פה ואקום. יקרה פה מה שקרה בחלק מכבישי הנגב בפרעות האחרונות. וחוץ מזה, בקורונה גם ראינו את החשיבות של הייצור המקומי. לא יכול להיות שארדואן והנייה יחליטו בשבילנו על איכות העגבניות שנאכל כאן. מדינה שלא יודעת לשמור על החקלאים שלה, אין לה זכות קיום".
הדור הצעיר נוטש
בהמשך שיירת המחאה בכביש הערבה נסע אלון קדם, שכנו של שפירא למושב. קדם, 65, הוא מדור הוותיקים של צופר. "כמו כולם, אנחנו עוד לא יודעים את כל פרטי הרפורמה, אבל כבר עכשיו ברור שיש בה 'קח', ובמשרד החקלאות טוענים שיש בה גם 'תן'. מהניסיון שלנו, בדרך כלל ה'תן' בא מעט מדי ומאוחר מדי, ובינתיים חצי מאיתנו מתים בדרך. אני לא מתנגד לייבוא וגם לא לרפורמה, אבל שייתנו לנו את התנאים שקיימים במקומות אחרים. היום אנחנו משלמים לפועל ליום יותר ממה שמשלמים לפועל ליום בארה"ב. העובדים התאילנדים טובים ואני רוצה להיות מעסיק טוב, אבל תנאי ההעסקה שלהם מוגזמים". קדם מודה שהפגיעה בחקלאים נמשכת כבר שנים רבות. "כבר שלושים שנה מייבשים את החקלאות, שרובה בפריפריה. עובדה שכיום רוב החקלאים הם בין גיל שישים לשבעים".
טל שפירא, מושב צופר: "אם אנחנו החקלאים לא נהיה לאורך כביש הערבה, לא יהיה פה ואקום. יקרה פה מה שקרה בחלק מכבישי הנגב בפרעות האחרונות"
אף שעבר מגידול פלפלים לתמרים, גם קדם סובל מבעיית פערי התיווך. את תמרי המג'הול שהוא מגדל בשנים האחרונות הוא מוכר ב־15 עד 20 שקלים לקילו, כשברשת הם נמכרים במחיר של יותר מ־40 שקלים. "ברור שגם הרשתות צריכות להרוויח כסף, אבל נוצר מצב אבסורדי שאגפי הירקות ברשתות הם הכי רווחיים, והחקלאי שנמצא בתחתית שרשרת המזון לא מרוויח. אומרים שאנחנו צריכים להתייעל, אבל אנחנו מתייעלים כל הזמן. לפני 15 שנה דונם פלפל נתן 5 טון תוצרת, והיום מוציאים מאותה חלקת אדמה ואותה כמות מים 12־14 טון. אם רוצים לעשות תוכנית השקעות מסודרת של התייעלות, צריך לזכור שבחקלאות התהליכים נמשכים בין 10 ל־15 שנים. לעץ תמר לוקח 8־10 שנים להגיע לשיא, ולכן כשבונים תוכנית רפורמה חדשה, צריכים להבטיח תקציבים לאורך תקופה של עשר שנים לפחות".
קדם מסכים עם חלק מהביקורת שנשמעת על הגופים שמייצגים את החקלאים. "צריך להגיד ביושר שלפעמים יש תחושה שיש שם יותר מדי פוליטיקה. אני אשמח שהאיגודים שמייצגים אותנו ייכנסו לעובי הקורה בנושא הרפורמה בצורה חכמה, מבלי להתנגח. אין ספק שהחקלאות צריכה להשתנות, ושצריכים גם להתאים את המועצות החקלאיות והתקנות שלהן למציאות המשתנה".
כמו שפירא, גם קדם מזכיר שהחקלאות בפריפריה היא לא רק פרנסה אלא גם ערך התיישבותי וביטחוני. "המדינה צריכה להחליט איזו סוג של מדינה היא רוצה ואיזה סוג של פריפריה. נולדתי לאבא חקלאי בעמק חפר, ואם תלך בארץ שלנו תראה שבמקומות בפריפריה שממשיכים לעשות חקלאות, לא השתנו דברים, ובמקומות שהחקלאות נסגרת, באו אנשים אחרים שארץ ישראל לא טובה להם, ונסגרו גם הרבה דברים אחרים".
קדם מספר ששיעור החקלאים בערבה ירד בשנים האחרונות בצורה דרסטית. ואכן, כאשר ביקרתי בצופר בשנת השמיטה הקודמת, יותר מתשעים מתוך מאה המשפחות בו עסקו בחקלאות. היום, רק כמחצית מהמשקים במושב מתפרנסים מחקלאות. שלושת ילדיו הגדולים של שפירא (58) אינם ממשיכים בינתיים את מורשת אביהם. "במצב הנוכחי אין להם שום סיבה לחזור לכאן", הוא אומר. לאלון קדם דווקא יש בת אחת חקלאית. "אמרתי לה שזה בסדר שהיא רוצה לגדל את הילדים שלה כמו שהיא גדלה, אבל המקום לא פשוט, והעסק רק הולך ומסתבך".
