במילים נוגות משהו, תוך "אזהרת שרשור מייאש", נפרד אחד ממשתמשי הטוויטר הישראלים היותר־בולטים מהמדיה הצייצנית. לא לגמרי, לא בטוח שלתמיד, אבל נפרד. בסדרת ציוצים נוגעת ללב ומתסכלת כאחד שטח Uria את תסכולו מהמצב הפוליטי, ויותר מכך – מהכיוון שאליו צועדת מדינת ישראל. "קצת בלי שהרגשנו, ותוך כדי שהתכחשנו, קם פה עם פלסטיני. זה 'עם' שהתחיל מכך שכל מהותו היא שלילת הציונות, אבל הוא מתפתח גם לנושאים אחרים (…) כמו 'צומוד' לאדמה וגם 'הגנה על אל אקצא'. יש להם על מה להילחם והם עושים את זה מצוין בכל הגזרות", כתב. בהמשך קבל על היעדר תגובה ציונית הולמת – לא משום שאין למדינה הכלים לכך, אלא מתוך אימוץ ערכים פרוגרסיביים נגד הדת והיהדות, ושאר תפיסות נטולות אחיזה במציאות המזרח־תיכונית. אימפריות נופלות לאט, צייץ האיש, והבהיר שלתחושתו אנחנו בעיצומה של נפילה.
לא, זה לא התחיל עם הקמת ממשלת בנט. כותב הדברים היה אומנם מהתומכים המובהקים של יו"ר ימינה שהתאכזבו קשות מהחיבורים הפוליטיים הנוכחיים, אבל לשיטתו זה משהו שהתחיל הרבה קודם. "לערבים יש אמונה בצדקת הדרך, יש דת, והם יוצרים לעצמם גם לאומיות ולכן יש להם על מה להילחם, ולנו כבר אין. (…) הפרויקט הציוני קם, בין היתר, כדי להגן על יהודים. מתברר שכל מה שהצלחנו לעשות היה לרכז פה את רוב היהודים, להכניס אותם תחת איום גרעין וטילים איראני, וכעת גם תחת איום קיומי הרבה יותר גדול בדמות ערביי ישראל שברגע שיוכלו יקומו עלינו לכלותנו. אם היטלר היה מתעורר, הוא היה מרוצה".
המשתמש האנונימי, המתהדר ב־11.2 אלף עוקבים, היווה כר פורה לאינספור ניחושים לגבי זהותו האמיתית. עמדותיו הפוליטיות מעולם לא הוסתרו, עוד לפני שסגנונו הלך והחריף, גם לא היותו דתי־לאומי. שורת הפרופיל שלו מלמדת על הכיוון הכללי: "'וגר זאב עם כבש' בתנאי שאני הזאב; טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל (אוריאל פרץ)".
זה לא כל כך נעים לראות חשבון טוויטר כמעט סגור, בטח לא כשמדובר בכותב הומוריסטי שתמונת הפרופיל מלאת התום שלו נושאת את דיוקנו של הכלבלב פינוקי (כוכב "פינוקי הולך לגן" ו"איפה פינוקי"). הוא לא עוד משתמש רשת, הוא אידיאולוג מעורב שהיה אחת הסיבות הטובות להסתובב ברשת. אלא שגם הוא לא מוצא לה כבר תכלית. לא משום שהרשת החברתית מפחידה אותו פתאום – בכל זאת מדובר בשחיין מיומן במים עמוקים – אלא משום שהמסלול שאליו צועדת המדינה מייאש אותו. הוא חושש מפשיטת רגל של הציונות החילונית, ונראה שכמו ימנים רבים בעידן המפוצל והמסוכסך הזה, הפלונטר הפוליטי הבלתי אפשרי שנכנסנו אליו גורם לו לתלוש שערות ראשו. בהנחה שיש.
אלא שדבריו המרירים של Uria צריכים להיות מנוע עשייה, ולא של ייאוש. איך אמרה גולדה? "פסימיות היא מותרות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו". השיח הנורא ברשתות ובאולם המליאה, כמו גם הסבך הפוליטי של מלחמות כול בכול, נראים כמו הרגע המבהיל של כניסה פתאומית לחדר ילדים נטולי השגחה: שאריות אוכל דביקות בתוך ספרי לימוד; טישו משומש לצד כביסה מעלת עובש; טביעות רגליים על הקיר, וארון בגדים פתוח שפולט את תכולתו הבלתי מקופלת. אכן, הגועל־נפש הזה מזמין טריקת דלת ומעבר הלאה. אבל הלו, זה הרי החדר שלנו. מטונף ומסריח ככול שיהיה – הוא נמצא תחת קורת הגג היחידה שבבעלותנו. לא מרוצים? תנקו. תעבדו קשה. תהיו הקול השפוי שמבקש לקרצף את מה שלא נראה לכם. על הדרך, תתאפסו על עצמכם בבקשה. לא רק כי היו תקופות מסוכסכות יותר (והיו), לא משום שיצאנו מקרבות מורכבים יותר (ויצאנו), אלא משום שזהו המעשה הלאומי הנכון. שום שיברון לב פוליטי או אכזבה אישית לא יכולים לבטל את העובדה שקמה פה מדינה יהודית בלב הג'ונגל המזרח־תיכוני, והיא הייתה ועודנה נס בכל מדד אפשרי. העסק השתבש בעיניכם? אחלה, תתחילו לעבוד. כמו זוגיות, כמו שיפוץ בית, גם המדינה דורשת תחזוקה מתמדת. שילוב ידיים רגזני של ילד שאבא לא קונה לו את הממתק האהוב, לא יפתור את הבעיה. כשהבית בוער, אתה לא אומר: "עזבו את צינורות המים, אין סיכוי". אתה מביא עוד דלי.
הרבה מאוד שנים, בעידן שלטון הליכוד, מחנה שלם בישראל חש שהלכה לו המדינה. הימין לעג לו, פקפק בפטריוטיות שלו ובנכונותו להכיר במציאות החיובית סביבו. היום אותו המחנה הלועג מאמץ את הסגנון הקודר, ומזהיר מקטסטרופה לאומית. אבל אנחנו לא שם. בצד השיח הרדוד במדיה, יש גם נוער ציוני־ערכי מכל הגוונים שמטורף על המדינה; המרדף אחרי האקזיט הבא מתקיים לצד שיא ביזמות חברתית ובשאיפות לתיקון עולם. ומה אתם יודעים, גם הרדיפה אחרי הכסף מעניקה תרומה בלתי אמצעית לכלכלת המדינה. סוגיית ערביי ישראל, כפי שחזינו לפני חודשים בודדים, אכן דורשת מחשבה וטיפול, אבל לא הרמת דגל לבן. תנשמו עמוק, סתמו את האף, ותתחילו להרים את הטישו מהרצפה ולהפעיל מכונת כביסה. יש הרבה מה לנקות בחדר הילדים ההפוך הזה, אבל כידוע – רגע אחרי גיל ההתבגרות מתחילים החיים עצמם.
ועוד מילה: עשו טובה, תשאירו את היטלר מחוץ לשיח. אימוץ תפיסת הדמוקרטים המקומיים, כאילו כל סכנה ביטחונית למי מהצדדים היא כבר שואה בהתהוות – יש בה כפיות טובה עצומה כלפי מחולל נס המדינה משמיים ומבצעיו הנחושים בארץ.
נפילה לגובה
בגיל שש הייתי בטוחה שאהיה נדיה קומנצ'י. נכון, קצת מבוגרת מדי להתחיל, אבל נו, נשלים את השנתיים האלה בקלות. ברגע שיהיה לי כוח להירשם לחוג הנכון. זה לא קרה. נוכח הכישרון האתלטי הלא קיים, הסיכוי שלי להיות נדיה קומנצ'י שווה לסיכוי שאהיה מאלפת אריות. לא בלתי אפשרי, אבל גם לגמרי לא סביר. שניהם דורשים לקום מהספה ואשכרה לזוז.
מאז הוחלפו הרבה קורות ומשטחי נחיתה באולימפיאדות, וגם ההתמכרות לצפייה בגמישות הבלתי נתפסת של מתעמלות העולם עברה מהמסך הפרטי שלי. בכל זאת, מצאתי את עצמי השבוע נותנת מחיאות כפיים סוערות למתעמלת האמריקנית סימון ביילס, עטורת מדליות זהב בדימוס, שוויתרה על השתתפותה במרוץ הבלתי נגמר למצוינות והעדיפה את הרגעת הנפש. הלוואי שהייתה מדליית זהב למי שבוחר בחיים.
