כן אני יודע, אני בטטת כורסה שמצטיין במקצה שכיבת גב תוך כדי מרתון צפייה בנטפליקס. אבל אני לא יכול לשמור את זה יותר בבטן, אז סלחו לי שאני הורס את המסיבה הספורטיבית הגדולה בעולם, אבל אני, יותם זמרי, בן 39, BMI גבוה מהממוצע, לא מבין את כל הקטע של האולימפיאדה.
וזה לא שלא התלהבתי כשאבישג סמברג ניגבה לטורקייה ההיא את הפרצוף בכף הרגל ולקחה ארד. מאוד התלהבתי. כשהיא לקחה את המדליה קפצתי בבית וצרחתי משמחה. אבל זאת הייתה התרגשות לאומית של ישראלי הרבה יותר מאיזו הבנה כלשהי בספורט או בגודל ההישג. כי האולמפיאדה היא אוסף של חוגי מתנ"ס, תחרות תחביבים שיצאה משליטה.
אני כותב את המילים האלה בחשש קיומי, כי השבוע יצא לי ללגלג לא מעט על האולימפיאדה ברחבי הרשת, ולאט־לאט גיליתי שהתגובות זועמות כאילו מינימום צחקתי על הורים שכולים ביום הזיכרון. "איך אתה מעז", "חצוף שכמוך", "מי אתה שתצחק על ספורטאים אולימפיים". באמת, אין לי שום דבר נגד שגיא מוקי או מישה זילברמן, אבל לפעמים כשאני צופה באירוע מהצד, בטח כשאין ישראלי בעניין, אני שואל את עצמי אם לא מדובר במקרה קלאסי של המלך הוא עירום, או במקרה שלנו המלך לובש חלוק כחול כזה של ג'ודו. למה כולנו מתביישים לשאול מה כל כך מעניין ברכיבה על אופניים?
הפסדנו, וגילינו שניצחנו
בבית הספר הייתי הכי טוב בכיתה בקפיצה משולשת, או כמו שקראנו לזה בעפולה "מקלות". ההישג האדיר שלי לא הוסיף להערכה כלפיי כספורטאי בקרב ילדי הכיתה, כי כל שיעור שקפצנו בו משולשת היה עוד שיעור מאכזב שלא שיחקנו בו כדורגל. פעם המורה יוסי הביא לאולם הספורט הגדול ציוד קפיצה לגובה, וכולם נורא התבאסו, אז הוא נאלץ להבטיח שאחרי הקפיצה הוא ייתן לנו כדור. ואני שואל את עצמי: כמה מהאנשים שיושבים עכשיו בבית, וצופים בחרדת קודש בג'ודאינו הטובים מתחרים מול איזה גאורגי שמייצג בכלל את אוסטריה, היו צופים באותו קרב בדיוק אם היה מתרחש סתם באיזו אליפות אירופה בג'ודו באזרבייג'אן, בינינו? מעט מאוד.
אני זוכר את המדליה הראשונה שלנו. אני ואבא שלי יושבים בסלון הבית בעפולה, יעל ארד במלוא תפארתה על טלוויזיה ענקית של 29 אינץ', כמה דקות קרב, ואז שתי הג'ודאיות נופלות. אני ואבא התבאסנו לאללה שהפסדנו, אבל אחרי רגע גילינו שבכלל ניצחנו. עד היום אין לי מושג איך בדיוק. אני מוכן להישבע שגם ליעל ארד אין מושג. אבל אז היינו מדינה צעירה ונאיבית עם ערוץ אחד בקושי ומדורת שבט מאחדת של כל העולם נגדנו. הרי גם את האירוויזיון ישבנו פעם וראינו יחד כי כולם אנטישמים, אבל היום זה כבר לא תופס, כי אתם יודעים מה אומרים על אנטישמיות, בסוף מתרגלים.
ראיתי הרבה ספורט אולימפי השבוע, ובעיקר שאלתי את עצמי מה לעזאזל גורם לאדם להקדיש את כל חייו לבדמינגטון, שזה סוג של פינג פונג רק שלכדור יש מצנח שגורם לו לזוז לאט יותר. באיזה שלב בחיים אדם עוצר לרגע לחשוב ואומר לעצמו, טוב, את חיי אקדיש לענף ספורט שבמקרה הטוב יספק לי פרנסה צנועה, ובכל מקרה ידרוש ממני לענות עשר פעמים ביום לשאלה "בסדר, אבל מה זה בדמינגטון?"
אתם יודעים מה, אולי זה מה שגורם לכולנו להעריך קצת בהגזמה את הספורטאים האולימפיים. הם לא בחרו להקדיש את חייהם לספורט רווי קהל וזוהר כמו כדורגל וכדורסל, שיביא להם כסף, פרסומות וזוהר. רובם ממש מצטיינים בתחום שבכל עולם הגיוני היה נשאר בגדר תחביב. אנחנו בעצם מעריצים אנשים שהלכו עד הסוף עם התחביבים שלהם, שזה החלום של כולנו: לעבוד במה שאנחנו אוהבים לעשות אחרי העבודה.
6 בכנרת
אני יודע מה תגידו. באולימפיאדה היו גם כוכבי־על כמו יוסיין בולט וקארל לואיס וסימון ביילס ומייקל פלפס. אבל הם מיעוט שבמיעוט, ובין כל הענפים הזוהרים האלה מסתתרים עוד המון ענפים שאני לא ממש מבין. ואציין כמה, ברשותכם.
הטלת כידון, למשל. אני מבין את החשיבות שלה לאדם שצריך לצוד ממותות לצורכי מאכל. אבל נראה לי שעברנו את השלב הזה בחיים.
כדורסל 3 על 3. מה השלב הבא? סטנגה אולימפי? בעצם, למה לא. את זה הייתי רואה.
חץ וקשת – שוב, אחלה לבחור שהחליט לגנוב מעשירים ולתת לעניים, אבל איך זה ספורט? ואם זה ספורט, למה לא הקפצת אבנים על אגם? השיא שלי הוא 6 בכנרת, אם מחפשים מועמד.
השיא באולימפיאדה הזאת הוא סקייטבורד, שבזכותו שתי ילדות בנות 13 זכו במדליות. כן, סקייטבורד. בעוד כמה שנים הדיפת הולכי רגל על מדרכות באמצעות קורקינט חשמלי תהפוך גם כן לענף אולימפי?
אני חייב להדגיש שאין לי שום כוונה לזלזל בספורטאים שהחליטו להקדיש את חייהם לענפי ספורט פופולריים פחות או יותר, אבל לפעמים נראה לי שכולנו שבויים בעולם מטומטם שבו התרגלנו כל כך לקדש מצוינות שכבר לא ממש חשוב לנו במה. אני פטריוט לאומי, כן? אם איזה תלמיד מראש־העין לוקח מקום ראשון בעולם באליפות בתי הספר העולמית לפיצוח קובייה הונגרית, זה עושה לי טוב בלב כי ניצחתי את העולם הרע והגדול והאכזר. אבל נראה לי שכולנו קצת נסחפנו בהערצה שלנו לחזק יותר, מהיר יותר וגבוה יותר, ואנחנו אובססיביים להצלחות האלה גם אם זה מצריך מאיתנו לשבת עם שלושה ילדים על ספה ולהסביר להם למה אנחנו פשוט חייבים לראות עכשיו את הגמר המרתק של יידוי הפטיש.
