“ילדים תתארגנו, עוד שעה הולכים לסופרלנד!“ שמעתי קול מתלהב מדי מהדהד בסלון הבית. לא עבר רגע לפני שגיליתי שהקול הזה הוא בעצם… שלי.
אשכרה, מרצוני החופשי, בשיאו של יולי הנעים במזגן הקריר, רכשתי כרטיסים לאחד המקומות היחידים בארץ שבהם מזיעים ונצמדים לכל עם ישראל לא כדי להגיע למקור מים (ותודה לקרן מנחם מנדל החמודה שדואגת ליתומים ולרווחתם גם בימות הקיץ. בהחלט מפנק).
אחרי שעברה ההפתעה המזועזעת מעצמי, נתקלתי במבטיהם הבוהים של ילדיי והבנתי שדרוש כאן תיווך. מתברר, שילדי הכפר הצ‘חצ‘חים שלי לא מכירים את המילה הזו. “נו, מה יש לכם, זה כמו לונה פארק!“, צעקה המתבגרת היודעת כול במבט מגלגל עיניים. רק אז ההתרגשות קיבלה צורה.
לפני כמה שבועות גיליתי שהילדים שלי לא מאמינים לי שאני מסוגלת לעלות על מתקנים מפחידים ורכבות הרים. כשהבנתי שהם מכירים אמא אחרת לגמרי מהאישה המגניבה שהחבאתי עמוק בשנות השלושים של חיי, קיבלתי את ההחלטה לאגור את כל האומץ הדרוש כדי להפתיע אותם בבילוי ספונטני בעל אופי אקסטרימי.
יהיה טוב, את תראי
כל הדרך לשם מחשבותיי היו נתונות לדבר אחד בלבד: התורים הצפופים הזכורים לי מהפעם האחרונה שהייתי בסופרלנד.
זה היה לפני 15 שנה ומן הסתם נהניתי מאוד, אבל טראומת התורים המיוזעים בשיא הקיץ נחרתה במוחי, שלא הצליח להסתגל ללחות השפלה שהייתי רגילה לה בילדותי.
מה יהיה על התורים? כמה מתקנים נספיק אם בכלל? כמה סבלנות יש באמתחתם של הילדים שלי, שחוטפים התקף זעם בכל פקק קטן בנסיעה תמימה לביקור או לקניות?
ניסיתי בכל דרך להרים לעצמי על המהלך המדהים הזה. יהיה טוב, את תראי – אמרתי לי – יהיה להם כיף ויהיה לך מה לעשות, והם יבינו איזו אמא זורמת וקולית הם קיבלו, בשונה מאמא של זה ושל זאת שלא היו מעזות בחיים לנסוע למקום המאיים הזה.
אחרי הדרך המייגעת והמתישה הגענו סוף־סוף למחוז חפצנו. חניה ברוך השם הייתה בשפע, וזה הדליק לי ניצוץ קל של תקווה שאולי נפלנו על יום שבו כולם ויתרו על ההגעה לשם והתורים לא יהיו כל כך נוראיים.
וכשנכנסנו, שכחתי לגמרי את הטראומה.
כמו ילדה קטנה נדלקו לי העיניים והראש נע לכל עבר. כל חושיי נפתחו וחיכו לספוג עוד קצת חוויה ועוד קצת התעלות מהמקום הנוצץ הזה. בכניסה, בחנות המזכרות, כמעט מצאתי את עצמי רוקעת ברגליים וצועקת: “אמא! תקני לי!“. לקח לי כמה רגעים להתעשת ולזכור שבעצם אני האמא פה ושהכול די נתון להחלטתי ללא כל מגבלה. זאת אומרת, אם מתעלמים מהעובדה שיש לי כאן שישה ילדים שהקטן שבהם בן חמש, שיש לנהל ולהוביל אותם.
והתחנה הראשונה כמובן צריכה להיות, איך לא, השירותים. רק אחרי שעברה התחנה הזו, שלא לומר הצחנה הזו, חלומי התגשם ופנינו לכל המתקנים השווים.
הולכים לקומבה
יש איזו תחושה מעוורת ומסנוורת ברגע שאת יודעת שאת במקום גדוש הפעלות ובזמן מוגבל ואת רוצה להספיק הכול. משהו בקשב ובריכוז מתפוגג; עד שהוא חוזר את מוצאת את עצמך בתור למכוניות מתנגשות שבכלל לא מותאם לגובהו של בן החמש.
מילא. הגדולים נהנו מהמכוניות המתנגשות ואנחנו המשכנו לתור המזדחל של הגלגל הענק, והגדולים הצטרפו אלינו רגע לפני עלייתנו למתקן.
כאן המקום להודות: מכל מתקני הלונה פארקים, המפחיד מכולם הוא הגלגל הענק. כן, אני יודעת, זה מתקן של תינוקות וכל ילד בגן עולה על זה ומבסוט, אבל זה כי הוא לא אחראי על שישה ילדים ואין לו עוד הורה לבזבז! המתקן הזה תלוי בחסדיו של בורג משנות השישים שאיש לא שאל אותו אם הוא עדיין בכושר לשאת את המשקל שלי יחד עם ארבעה מילדיי. וכל זה מעל הגובה של מגדל המים בכפר־סבא. שלא תתבלבלו, אני אדם מאמין, בא־לוקים ובבני אדם, ולא בקלות אני חושדת ומהססת. אבל חברים: בורג!
אז אחרי סיום ספר תהילים וכמה תמונות סלפי רועדות רגליי נחתו שוב על הקרקע. פה פיצלנו כוחות לקטנים וגדולים. כמובן, אני הוצמדתי לקטנים – לא כי אני קטנה ופחדנית חלילה, אלא רק מתוקף תפקידי האימהי.
אושי המשיכה עם הגדולות ועובדיה למתקן שהדביקו לו את המילה “אימה“ כדי להצדיק את קיומו, ובניהו ואני נהנינו מזמן איכות בין מתקני הזאטוטים הרגועים, כשאני לא שוכחת את הסיבה האמיתית שלשמה הגעתי. אחרי כשישה סיבובים בקרוסלות בסגנונות וצבעים שונים, התאחדנו שוב להפסקת קרטיב ואז קיבלתי את האומץ הדרוש להצהיר בקול הבטוח ביותר שברשותי “הולכים לקומבה“.
שלא תבינו לא נכון: לא התחרטתי. אבל בואו נגיד שמהמבטים של בנותיי הבנתי שזה לא באמת חסר להן, ושמגניבותי האימהית הגיעה מבחינתן לסף ראוי ומכובד מספיק, גם ללא תרגילי הולה־הופ באוויר הצח של ראשון־לציון מערב.
אלא שאת הנעשה אין להשיב. מצאתי את עצמי נדחסת יחד עם בנותיי הגדולות, היפות והאמיצות בתור לרכבת ההרים הנוראה במשך יותר מחצי שעה, כשברקע רשימת השמעה שנראה שלא עברה עדכון מאז הניינטיז (בעצם שמעתי פה ושם נגיעות מרעננות של יובל דיין) בתיבול צרחות מקורבנות הרכבת (הקונוטציה לא משהו, אני יודעת).
וזהו חברים, שרדתי כדי לספר. סופו של כל תור להיגמר וסופו של כל אמיץ להיווכח שמבחן האומץ שלו הוא עניין של שתי דקות גג: בסופן המתקן חוזר למקומו והוא יורד ממנו רועד וצרוד ושיכור כוח. אז פחדנית אני לא? עכשיו אפשר לחזור לרבוץ במזגן.
