כשמשה גפני עלה ביום שלישי בלילה לדוכן הכנסת וכינה את נפתלי בנט "רוצח", זו לא הייתה פליטת פה. גם לא עידנא דריתחא. גפני אומנם חזר בו מהביטוי לפי בקשת יו"ר המליאה אחמד טיבי, אבל ארסנל המילים הקשות של יו"ר יהדות התורה מכה בשבועות האחרונים במחשבה תחילה: לא אובדן שליטה רגשי אלא מאמץ מחושב להשאיר את טמפרטורת העוינות לממשלה בשיא, מול יותר ויותר חרדים שמשתפים איתה פעולה בערוצים שונים.
את שר הדתות מתן כהנא הוא מקפיד לכנות "אנטיוכוס"; אבל חבר סיעתו מאיר פרוש נפגש עם אנטיוכוס ואף הצטלם איתו. בפגישה השתתפו גם בנו ישראל פרוש, ראש עיריית אלעד, וחברו מאיר רובינשטיין, ראש עיריית ביתר־עילית. הם באו לדאוג למתווה הטיסות לאומן ולעוד כמה עניינים דחופים, ושהליטאים יתפוצצו. גם בדגל התורה הקו לא אחיד: בשעה שח"כ פינדרוס הוציא הודעה נזעמת על פסילת חוק שימנע מרשימות שיסיתו נגד החרדים להתמודד לכנסת, ח"כ יעקב אשר בישר על שיתוף פעולה ב"חוק ההסתה" עם שר המשפטים גדעון סער.
פרטי ההצעות לא חשובים כמו העובדה שיותר ויותר גורמים ברחוב החרדי מפקפקים ביעילות החרם על הממשלה. רפורמת הכשרות למשל עודכנה בכמה סעיפים בעקבות הערות של הרב הראשי דוד לאו, שנפגש עם שר הדתות והעביר לו מכתב ענייני ומפורט עם נקודות התורפה של התוכנית. הוא עדיין מתנגד לה, אבל הצליח לצמצם כמה פגיעות חשובות. עמיתו הראשון לציון הרב יצחק יוסף עדיין מחרים.
לקראת חקיקת התקציב וחוק ההסדרים, הוויכוח הפנים־חרדי מתחדד: הקואליציה, בקושי ובעמל ובמשמעת ברזל, ואולי גם באמצעות כמה תופינים לרשימה המשותפת, כנראה תעביר אותו על חודו של קול, אך תסכים לשלם בנדיבות תמורת קיצור ההליך והגדלת מרחב הביטחון. המגזר החרדי זקוק לתקציבים ולשיפורים, ודאי כל עוד הוא היחיד שלא מיוצג בממשלה: יש בה ימין ושמאל, כיפות סרוגות, חילונים ואפילו רב רפורמי, ובאופן חסר תקדים גם מפלגה ערבית. רק חרדים אין.
בחלק מההחלטות, כמו ועדת החקירה לאסון מירון והחלטת שר התקשורת יועז הנדל לשים קץ לחסימות האוטומטיות והסיטונאיות של קווי טלפון בהוראת ועדת הרבנים לענייני תקשורת, העסקונה החרדית מפסידה אבל הפרט החרדי דווקא מרוויח. אבל יש גם גזרות, כמו קיצוץ הסבסוד למעונות היום. בחורי הישיבות החרדים שנוהגים לפקוד את יציע המליאה בלילות אולי ייהנו מעוד נאום חריף והתכתשות על הדוכן בדיוני התקציב, אבל בשביל עשרות אלפי המשפחות החרדיות שירגישו היטב את הקיצוץ, ייתכן שטקטיקה אחרת הייתה מועילה יותר.
ההחלטה על מתן מנת חיסון שלישית למבוגרים היא ההימור הגדול ביותר של נפתלי בנט מאז כניסתו ללשכת ראש הממשלה. הימנעות הממשלה מהגבלות למרות העלייה בתחלואה מקפלת בתוכה סיכון שבתרחיש הגרוע ביותר עלול להידרדר לסגר כללי, אבל זה לפחות ניסוי בינלאומי שמתרחש כעת בכמה מדינות מחוסנות במקביל. מבריטניה הגיעו בימים האחרונים סימנים מעודדים על בלימת זן הדלתא למרות הסרת המגבלות, וגרף המאומתים בישראל בינתיים נצמד לגרף הבריטי באיחור של כמה שבועות.
אלא שישראל היא עדיין הראשונה בעולם בשיעור המתחסנים, כך שאין לאן להסתכל ולהשוות. בנט מהמר שזה או סגר או בוסטר; ובעצת המומחים כאן הוא בוחר באפשרות השנייה עוד לפני אישור ה־FDA האמריקני. העולם כולו יכריע על בסיס הנתונים של ישראל. וישראל – אין לה על מי להישען מלבד על אביה שבשמיים.
ראש הממשלה עצמו, בן 49 בלבד, לא נמצא בקבוצת הגיל המתאימה, ולכן לא יוכל לתת דוגמה אישית. בעולם פוליטי מתוח פחות, בנט היה יכול להזמין למרפאה את ראש האופוזיציה. בנימין נתניהו נמצא בראשית העשור השמיני לחייו, והוא איש שיווק מהשורה הראשונה ותומך נלהב של החיסון השלישי.
נתניהו המנוסה, אולי גם על בסיס הידע שצבר והקשרים עם בכירי מערכת הבריאות וחברות התרופות, פצח בקמפיין לזריקת חיסון שלישית כבר לפני שבועות. כמי שעד לאחרונה היה אמון על קבלת ההחלטות, ומודע לפער שבין העלאת סרטון לתהליך האישור מול הגורמים הרפואיים, הוא עשה בנט לבנט. ראש הממשלה הקודם והנוכחי נכנסו בסערה זה לנעליו של זה. הם החליפו תפקידים ובעיקר זירות פעולה: בנט שקוע כולו בעשיית הממשלה, נתניהו נאבק לשתק את הכנסת. מבטיהם נפגשים לעיתים בהצבעות, אבל הם כמו חיים בשני יקומים מקבילים. הוורוד בממשלה והאפור בכנסת.
צמרת הממשלה מקפידה להפגין את אושרה. בנט עסוק בקורונה ובענייני ביטחון, ראש הממשלה החליפי לפיד פורח בפגישות מדיניות, ומרבית השרים שוקעים בענייני משרדיהם בחדווה, וממעטים בגיחות לשדה הקרב בכנסת. מרביתם אינם נדרשים ללילות הלבנים במליאה, בחסות החוק הנורווגי, ורואים בנעשה מעבר לכביש לא בעיה סופנית אלא מטרד גרידא – זירת התשה מייגעת שח"כים צעירים ורעבים נשלחים אליה, לשכב בשוחות המליאה לילות שלמים.
אבל זו טעות. נתניהו יודע שהפלת חוקים יחידים לא תפיל את הממשלה, אך היא משמרת את אווירת הלחימה ואת מעמדו כמנהיג, שלמרות התבוסה הגדולה יודע להוביל ניצחונות. המטרה אינה פרלמנטרית אלא תודעתית, לקבע את דימוי הקואליציה הרעועה ככזו שעל סף התמוטטות תמידית.
שבוע החקיקה החולף מוכיח זאת: חוק הדיינים עבר ואיש כמעט לא שמע על כך, אבל בציבור הרחב תיזכר הטעות של יו"ר הכנסת מיקי לוי, שהפילה אותו בפעם הקודמת. גם חוק יסוד הממשלה, המבטיח את הפריטטיות ואת מעמדו של לפיד כראש ממשלה עתידי אושר ברוב של 61, יותר מהתומכים בעצם הקמת הממשלה, אבל בתודעה הציבורית תיחקק המפלה בחוק הקנביס, מתנת חינם לאופוזיציה.
שרן השכל, שרואה בחוק הזה את שיא פעילותה הציבורית, התעקשה להעלות אותו בהפתעה למרות התנגדות חבריה. בקואליציה ידעו שהם עשויים להפסיד, אך לא נעמדו על הרגליים האחוריות. הפסד צורב אחד עכשיו, ויש להם שקט מנושא הקנביס לחצי שנה. איש מהם לא שקל את המחיר התדמיתי.
בכלל, נדמה שחזית הכנסת נזנחת בידי צמרת הממשלה. יו"ר הקואליציה עידית סילמן מימינה חולקת את התפקיד עם סגנה בועז טופורובסקי מיש עתיד, ועל שניהם מפקד השר המקשר בין הממשלה לכנסת זאב אלקין מתקווה חדשה. ריבוי המעורבים אינו מעיד על טיפול טוב. הקואליציה מנוהלת על ידי ועדה, האופוזיציה סרה למשמעתו של אדם אחד.
מפלגת העצמאים של גדעון סער שוב מסתמנת כנקודת תורפה קואליציונית. כולם בוחנים את הקצוות האידיאולוגיים ברע"ם ובימינה, והם גם סופגים את חיצי האופוזיציה, בזמן שאנשי תקווה חדשה נהנים משקט. באופן אירוני, הם יוכלו כנראה לחזור לחיק המחנה הלאומי בעידן שאחרי נתניהו בקלות רבה יותר מבנט ושקד. לכל אחד מהחברים שם יש אג'נדה עצמאית משלו, סיעה של סיעות יחיד. השכל והקנביס, סער והצעת החוק שתמנע מנתניהו להתמודד (בניגוד לעמדה הרשמית של ימינה), ועל כולם עולה שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, שמובילה קו עצמאי בתחום הקורונה.
דיון זה טוב ודעות שונות זה חשוב, אבל כשהממשלה מקדמת מנת חיסון שלישית למבוגרים, ושרת החינוך מתקשה לשחרר מילה חיובית על המנה הראשונה והשנייה לילדים, יש פה בעיה. מלבד התנגדותה לחיסון הילדים בשטח בתי הספר ("פשע" כהגדרתה), היא גם דורשת לקצר את חובת הבידוד במערכת החינוך ל־48 שעות. אם הוויכוח היה ענייני – ניחא. אבל התדרוכים המכוערים על ד"ר שרון אלרעי־פרייס ותדרוכי הנגד על שאשא־ביטון משפיעים על איכות החיים של הממשלה.
דווקא אצל החשוד המיידי השני בערעור הקואליציה נרשמה רגיעה: שר הביטחון בני גנץ, שנחשב לאחד האגוזים הקשים לפיצוח בעניין התקציב, הגיע להבנות מהירות עם בנט וליברמן וסגר את הסוגיה הכבדה ביותר בפגישה לילית אחת. גנץ עדיין מסתובב בכנסת כמועמד הליכוד לראשות הממשלה: בכל רגע מזכירים לו שותפיו לממשלה הקודמת שהוא יכול להפוך לראש הממשלה. האופוזיציה תתמוך באי אמון קונסטרוקטיבי, יחד עם שיקלי יש 61, רק תעשה סימן קטן.
אבל יו"ר כחול לבן יודע שזו הצעה פיקטיבית. זיכרון התעלולים מהממשלה הפריטטית, שעשו אותם שליחים שהיו אמונים על מירור חייו, טרם עבר. הוא מבין שמוצע לו תואר בלי שום שליטה, ויודע גם שסיעתו אינה ניצבת מאחוריו בעניין הזה. ועדיין, ההצעות מזמזמות כמו יתוש טורדני שממתין להזדמנות לעקוץ.
