כבר הצהרתי בעבר שיש לי נטייה לא ללכת שבי אחרי טרנדים המוניים. אם הציניקן, לפי הלשונאי מנקן, הוא מחרב המסיבות שמריח ורדים ומסובב את ראשו כדי לחפש ארון מתים, אני הבחורה ששומעת "קולולם" וישר מדמיינת איך הטרנד בדרך למיאוס ועתיד להפוך לאירוע של סחים ממש כמו הבוביזמר.
אז הצהרתי. ממתי אני נשארת נאמנה לדעותיי? וכך מצאתי את עצמי נשרכת אחרי ההמון לעבר יציעי היכל הספורט ביד־אליהו לאירוע קולולם עצמאות. ויותר מהקולות היפים, והשיר המנצח "על כל אלה", עמדתי ונפעמתי מדבר אחד בלבד: יכולתו של בחורצ'יק צעיר להפעיל 12 אלף איש מחולקים לקולות בלי שאף אחד יפריע למהלך האירועים. ציפור לא צייצה כשביצענו שם טייק אחרי טייק. כשהגענו לפיק של השיר, במילים "אל תשכח את התקווה", הרגשתי כמו בתפילת נעילה. עומד שם המנצח עם התלתלים הג'מייקנים שלו, ולי הוא נראה כמו שליח ציבור.
האווירה המיוחדת נמשכה גם מאוחר יותר, כשפוזרנו מההיכל החוצה ובתור למעלית של החניון ואפילו ביציאה ממנו, שיירה ארוכה של מכוניות ואיש אינו פוצה צופר ומצפצף. מה גורם לאנשים לְפנות ערב ולנהור על חבריהם וטפם לאירוע שכזה, שאלתי את עצמי. איך קורה שאפילו אני, הציניקנית, התפתיתי אליו. התשובה היחידה שהצלחתי לספק היא שאולי גם הם, כמוני, מוטרדים. זה לא מקרי שהקולולם תפס חזק דווקא בשנה האחרונה. אולי באופן בלתי מודע ומאוד אינסטינקטיבי אנשים מרגישים שאנחנו נמצאים בתקופה קריטית ושצריך למצוא סיבות, גם אם מעט קוסמטיות, להתאחד.
סלחו לי על כך שאני לוקחת את תפקיד נביאת הזעם, ואין דבר שאני מעוניינת בו יותר מאשר להתבדות, אבל יש לי תחושה עזה מאוד, מפחידה מאוד, שמתישהו יהיה כאן רצח פוליטי. קשה לי לומר מתי ואיך ומי יקום על מי, אבל האווירה שהשתרשה כאן בשני הצדדים של הוויכוח הפוליטי מזכירה לי ימים נשכחים. ההסתה ההדדית, הפגנת הבוז האוטומטית לכל מי שאומר דבר־מה שנדמה כמשויך למחנה השני, ויותר מדי אנשים שפשוט הוציאו מפרופורציה את כל העימות האידיאולוגי שמתקיים בינינו. הכול נאמר בעוצמה רבה. הכול נראה אישי. בחול המועד עצר אותי אדם במסלול ושאל "איך את יכולה להיות חברה של אדם כמו רענן שקד יימח שמו". כך, במילים האלה. כאילו יש איזה חוק במדינה עכשיו, שאני צריכה לבחור את חבריי רק לפי דעות. שכל הקריטריונים האחרים כמו נעלמו וכל אדם נמדד בשאלה 'הלנו אתה אם לצרינו'.
אומרים שכלב נובח אינו נושך. שהאפשרות שניתנת לאנשים לצעוק את עמדתם ברשתות החברתיות ולשחרר את קללותיהם בקומנטים היא מנגנון פריקה שממזער את הצורך לעשות מעשה.
אולי זה נכון. הלוואי שאני טועה. אבל אני זוכרת את אותו מוצאי שבת בשנת 95', עת ישבנו מול הטלוויזיה ואכלנו טוסטים מחלות של שבת וצפינו בסרט קרוקודיל דנדי. ואיך המסך התחלף ואמא שלי צעקה 'בוא אברם, ירו ברבין'. ואיך ספקה את כפיה מתחת לסנטרה כשאיתן הבר אמר את המילים "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" ולחשה – "אוי ואבוי, מה שהולך להיות עכשיו. רק שלא תפרוץ מלחמת אחים". ואיך יום לאחר מכן הסתובבתי בתל־אביב, וכל העיניים המאשימות היו נעוצות בי. ואני לא רוצה להיות שם. ולא רוצה שלילדיי יהיה זיכרון כזה.
אני חושבת שהדרך לשינוי התודעתי הוא בכינון ומיסוד של הבנה עמוקה מאוד שלצד השני יש תפקיד חשוב במדינה הזאת, גם אם הוא טועה. שמלבד אנשי קיצון ספורים, מרבית האנשים שחושבים אחרת מאיתנו רוצים בטובת המדינה הזאת גם אם הם מקדשים ערכים אחרים. חייבים לדבר על כך במערכת החינוך, בפעולות של תנועת הנוער, בנאומים, בכל מקום שבו האוזניים מקשיבות. אנחנו לא מעוניינים במדינה שבה יישמע רק קול אחד. איזונים ובלמים הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. היא בנויה כך שתמיד יהיו אנשים שיאתגרו את הקונצנזוס.
בואו לא נחכה לרגע שבו השמיים שוב יתהפכו עלינו. בואו נהיה חכמים עכשיו כאילו אנחנו ביום שאחרי. בואו ניזכר איך הרגשנו אז ונהיה מפוכחים יותר. זה נכון שהדיון על דמותה של הארץ נשמע לנו כרגע כמו עניין של חיים ומוות, אבל בסוף, העולם ממשיך להתנהל. על צד ימין או שמאל, תמיד המשכנו להתקיים. עדיין לא מאוחר. עדיין יש מקום לשיר יחד, לעשות קולולם וקולולו וקולולוש לעמדות הפוליטיות.
כשעמדנו שם בהיכל התחלקנו לשני קולות. קול אחד ביצע את הגרסה הרגילה של השיר והקול השני ביצע גרסה מתוחכמת שלו ואיכשהו יצא שהיה פחות דומיננטי. המנצח לא ויתר עליו, המשיך להתעקש, וכשחיברנו בין הקולות יחד הכול התלכד לכדי מנגינה אחת יפה. 12 אלף איש שרו ביחד בקולות שונים ולא שכחו את התקווה. אל תשכחו אותה גם אתם.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
