"כאשר נכנעת החוקיות לכוח והמוחלט המוסרי נכנע לרלטיביזם, משתררת אפלה גדולה ולא ניתן עוד להבחין בין מלאך ושטן". הדברים הללו, שכתב פול ג'ונסון בעניינה של סין, מתאימים למציאות שהתהוותה בכנסת ישראל. זו שהפכה את אחמד טיבי לחביב הקהל ואת איתמר בן-גביר למצורע בעיניהם של "החברה הטובים".
חשוב לדעת שלא תמיד כך היו פני הדברים. הנה למשל מה שכתבה עוה"ד פליציה לנגר בספרה "בדרכי שלי" על היחס לוֹ זכה בנה רק בשל המקצוע שבחרה אמו; ייצוג מחבלים. "בקיבוץ עין-חרוד אמר אחד החברים כי להעסיק את בנה של לנגר זה כאילו להעסיק את בנו של יאסר ערפאת". כך תיארה לנגר את מעמדה בחברה בישראל בראשית שנות השבעים. פרקליטת רוצחים וטרוריסטים זו הייתה דחויה עד כדי השוואתה לאחד מגדולי הצוררים שקמו על העם היהודי. ערפאת היה אז לא לגיטימי בעליל.
והנה השבוע התרחש בכנסת ישראל מחזה אימים כאשר יועצו לשעבר של ערפאת, חה"כ אחמד טיבי, הורה על סילוק יהודי מדוכן הנאומים. זאת לאחר שבן-גביר סירב לפנות לטיבי בתואר אדוני. בשנות השבעים אירוע שכזה היה רק בגדר פנטזיה של ארגונים כמו "מצפן", או של אנשים כמו אורי אבנרי. התחושה המתקבלת מצפייה בהשפלה הלאומית שעבר איתמר בן-גביר על ידי אחמד טיבי היא קשה. והיא תוצאה של הידרדרות מוסרית חמורה ושיבוש מערכות שחלו בחברה הישראלית ושעליה בוכה הנביא "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע".
ביטוי לכשל המוסרי הופיע בחדשות הבוקר שלמחרת שהגיש רן בנימיני בכאן רשת ב'. בנימיני הגדיר את סירובו של בן-גביר להיענות לדרישתו של טיבי: "גזענות". כלומר, טיבי שהיה יועץ לאחד מגדולי האנטישמים, הוא קורבן של גזענות. אז לא. זו לא גזענות. בן-גביר פעל כמצופה מיהודי שמכבד את עמו וארצו. בסירובו הציב הח"כ הנמרץ והרהוט מראה למול פניו של בג"ץ אשר אפשר את האנומליה הזו שבה אויב המדינה הוא חבר בפרלמנט שלה. ולא סתם חבר, אלא סגן יו"ר הכנסת.
קשה לשרטט את הנתיב שעברה החברה בישראל בייחס לאש"ף, שהפך מאויב לאוהב. ניתן אבל לומר שלאמנות הישראלית, הסובלת מרגשות אשמה, יש חלק בשינוי זה. אושיות התרבות בישראל מבכים את גורל הערבים האומללים שממניעים גזעניים מיאנו להשלים עם קיום מדינה יהודית, נלחמו נגדה, הפסידו והפכו לפליטים. אבל נפשם המסוכסכת של אנשי התרבות בארץ אינה מוצאת מנוחה מלימוד ההיסטוריה של עמה וארצה, אלא להפך.
אפשר לסכם את התחושות הללו בהקדמה שכתב פול סארטר לספר "מקוללים עלי אדמות" (מדריך הטרור המשפיע ביותר בכל הזמנים), שחיבר הפסיכיאטר פרנץ פאנון, נגד הקולוניאליזם האירופי: "קראו את פאנון: תבינו כי בתקופת חוסר האונים שלהם, הטירוף הרצחני הוא הלא-מודע הקולקטיבי של המיושבים".
רוצה לומר שכל אינטלקטואל במערב שמחשיב את עצמו כמתקדם עליו לקבל את הרצחנות הערבית כגזירת גורל. הגורל של הערבי הגזול והעשוק. ומי שמעוניין להיות בחברת האינטלקטואלים מכפיף עצמו לפתולוגיה הזו ומדקלם את המנטרות של האליטה.
את התהליך הנפשי שעובר על החברה המערבית ניתן להגדיר כהיפנוזה. דוגמה לכך הופיעה ב-1975, בשיחת חברים במועדון לחבר באחד מקיבוצי עמק יזרעאל. במסגרת המפגש אודות ספרו של עמוס עוז "עד מות", המתאר מסע צלב שבו רוצחי היהודים הם בעצם הקורבנות, אמר אחד החברים: "בקריאה שניה, כאשר השתחררתי מההיפנוזה של כשרון המספר… התעוררה בי מחאה על טשטוש התחומים בין הרוצח והנרצח המנוגד לכל גישה ערכית על הימנעות מראייה ביקורתית של תופעות חברתיות. כיצד נוכל, כדור השואה, לקבל גישה כזאת להשמדת יהודים מתוך 'הבנה יתירה' לנפשות הפורעים והמרצחים?"
יש לקוות שגם כיום עוד נותרה רוח בחברה בישראל להאזין בפעם השנייה להצהרות אחמד טיבי וחבר מרעיו על קדושת הרוצחים ומסירותם לעם הערבי. רוח כזו אשר תוכל להשיב את העוצמה הנדרשת לעם היהודי כנגד מבקשי נפשו.
