ההתייחסות הציבורית לרפורמה בכשרות בהובלתו של השר מתן כהנא מערבת מישורים שונים. מובן, שקו יסודי המפריד בין הגישות השונות, נוגע להתייחסות לחיובי הכשרות עצמם.
מי שמבקש להקפיד על שמירת הדינים מתייחס מטבע הדברים לנושא ברגישות רבה יותר ממי שרואה בכך נושא נוסף שיש "להסדירו" באופן זול ויעיל ככל האפשר. אצל כל אדם שמירת הערכים היקרים לו חורגת בהכרח מחישובים "רגילים". איש שמבקש להיות הגון, או אישה המחשיבה מאוד את זכויות עובדיה, או אדם הרוֹדף שלום, כל אלה מוכנים לצאת מגדרם כדי לקיים את הערכים המובילים את חייהם, גם אִם מדובר במאמץ ובהוצאה כספית ניכרים. שמירת הכשרות היא אחד היסודות של האמונה והמסורת ביהדות וממילא כל נגיעה בנושא מעוררת רגישות רבה אצל ציבור גדול מאוד.
דווקא כמי שמקפיד על כשרות חשוב לי מאוד שתעודת ההכשר המוצבת במקום כלשהו תהיה מהימנה. כמו-כן חיוני בעיני שכל חנות או חברה המעוניינים בשמירת הכשרות יוכלו לקבל תעודה שכזאת בנעימות, ביעילות ובמחיר סביר. ייתכן מאוד שהרפורמה המוצעת מטפלת ברוב ההיבטים בצורה הגונה ועניינית. ברור גם שעִם השנים אינטרסים זרים וקלוקלים חדרו לתוך מערך הכשרות במידה זאת או אחרת. הרבנות הראשית הייתה זאת האמורה ליזום מטעמה את תיקון ושיפור המערכת ברוח ההצעות של תנועת צוהר. הליך שכזה היה כנראה מונע את הצורך ביוזמה חיצונית.
אך כאן יש להניח את קו הגבול העדין. התייעלות במערכת אינה צריכה לכלול פגיעה בהקפדה עניינית ומושכלת של ההלכה. איזון עדין זה מופר לדעתי במאמרו של נחמיה שטרסלר ("זה לא הכשרות זה הג'ובים", הארץ י"ד אב). יש לצערי לא מעט צדק ככל הנראה בתיאוריו ובביקורתו כלפי חלק מהפוליטיקאים וחלק מהעיתונות במגזר החרדי. אבל מכאן עובר שטרסלר לעיסוק מובהק בדיני הכשרות עצמם. האיסור לאכול חרקים אינוֹ המצאה של ש"ס. העורלה, השמיטה, המעשר והתרומות אולי מייקרים את ההוצאות, אבל כפי שאמרנו, בני אדם מוכנים לשלם הרבה יותר מכך במאמץ אנושי ובכסף כדי לבטא את ערכיהם.
האמת שגם על דברים פחותים מערכים, כמו הנאות לגיטימיות שונות וטעמים בררניים באוכל ובמשקה, רובנו משלמים הרבה יותר ולא פעם חשופים לניצול של מסעדות ושפים שונים. בדרך-כלל אני שותף לעמדותיו הכלכליות של שטרלסר לגבי הצורך בניהול מושכל של משרד האוצר, כמו גם בהתייעלות מקיפה של הרשויות שחלקן מטריפות את חיינו (דוגמא בולטת היא תחום התכנון והבנייה) אך בפעם הזאת דומני שהוא הלך צעד אחד גדול ורחוק מדי. מי שמקבל על עצמו את דיני הכשרות אכן מעוניין שיישומם יהא ידידותי, יעיל וצודק, אבל באותה עֵת אדם שכזה אינו יכול להסכים שבאותו מהלך "יתקנו" בעבורו גם את הדין עצמו. זה לא הגון, זה לא מכבד את אמונת הזולת וזה בוודאי לא מקדם שִיח של חיים משותפים.
