"אנחנו נאהב אותו בכל מצב בסוף היום הזה, הוא ספורטאי גדול", אמרו אתמול (א') בערוץ הספורט רגע לפני שארטיום דולגופיאט הציג את רגליו השריריות על המזרן לתת את הצגת חייו. בהדרגה, כשהסתמן שהוא-הוא הזוכה במדליית הזהב, מיד הכינו את שני דגלי ישראל הגדולים בהישג יד. בהזדמנות הראשונה, כאילו ניתן אות חרישי, מיד ציפו אותו משני הצדדים בכחול ולבן, וזהו. ארטיום הפך מיד להיות הילד של כולנו.
האמנם ארטיום היה זוכה לאהבה ולפירגון שהובטחו לו מהשדרנים לו היה יוצא מהתחרות ללא מדליה? הרי הלב שלנו קופץ כמו הלב של אולג, אביו של ארטיום, בכל פעם שישראלי מייצג אותנו בכזה כבוד, ועוד בתחרות אולימפית. ובאותה נשימה, מה ההיפך מלב שקופץ – מקלדת משתוללת? התחושה היא שבישראל היד קלה על הסופרלטיב ותמיד זה יוגש בצורה הכי מוגזמת שיש: בעוד דולגופיאט אוטומטית יהופך לגיבור ישראלי, מי שמפסיד בתחרות זוכה לדלי של קרח על הראש.
מאז שהחלה האולימפיאדה שמענו לא מעט טרוניות, אכזבות ואף קריאות ל"בדק בית", וכראייה הבצורת שהשתררה בתחילה לאחר הזכייה של אבישג סמברג במדלית הארד בטאקוונדו. אפילו יעל ארד עצמה לבדק בית בענף הג'ודו. במקרה זה הביקורת התבררה כמוקדמת וכלא מוצדקת, כי הג'ודאים קטפו לבסוף מדלית ארד קבוצתית. כל אחד מהם נתן קרב מרשים ביותר ובה בעת הם גם הפגינו לכידות קבוצתית חמה ומעוררת השראה.
האם ניצחונם מצביע על אי הנחיצות בבדק בית? אם כך, מה היה הטעם בשחרור קיטור ועל הדרך פיזור תחושת באסה בקרב ענף שלם של מתאמנים מסורים? זה כבר הפך חלק מספורט לאומי של שמחה לאיד, בו נוהגים להספיד בבוז את כל מי שכבר לא מספק את הסחורה והוא מושלך אל פח ההיסטוריה ללא סנטימנטים.
אני לא אומרת שאסור למתוח ביקורת, אבל זו צריכה לבוא מתוך סולידריות, ולא בלהט אכזבה ברוטלי. הרי הספורטאים שלנו קוראים את ההשתלחות הזו, מה הם אמורים להרגיש? האולימפיאדה הזו, יותר מקודמותיה, היא המופע של שיא הרגש. ספורטאים בקליבר בינלאומי כמו המתעמלת סימון ביילס לא היססו לפרוש מהתחרות על רקע נפשי, כי קר וקשה בפסגה.
"האלופים האולימפיים האמיתיים מביאים את הביצוע הטוב ביותר שלהם ברגע האמת", קבעו פרשני ערוץ הספורט בעוד סופרלטיב נבוב. האמנם? עם כל הסטרס שמתלווה לתחרות כזו? והאם מי שלא מביא את הביצוע הטוב ביותר שלו או פורש באמצע הוא לא אלוף אולימפי אמיתי?
המהירות שבה קושרים במדינה הזו סופרלטיבים או מסירים אותם בבוז היא ילדותית. אם אנחנו רוצים לראות את הספורטאים שלנו מביאים כבוד למדינה ומייצגים אותה בעוד תחרויות, התמיכה הציבורית היא קריטית דווקא מתי שהם מפסידים, כי אז הם הכי פגיעים וככאלה הם הכי צריכים את העידוד.
ראש הממשלה, נפתלי בנט, התקשר לשגיא מוקי אחרי שזה הודח בשמינית הגמר (טרם זכה במדליית הארד הקבוצתית) ואמר לו: "מה שאתה מלמד את כולנו זה שמי שרוצה ניצחונות – צריך לדעת גם לקום מכישלונות בדרך". אם נשתלח בנציגנו כשהם מפסידים – גם לא נהיה ראויים באמת להתבשם מהניצחון שלהם.
