בשלוש השנים שבהן עבדתי ביד ושם, הקפדתי לפתוח כל הדרכה בשתי שאלות פשוטות. השאלה הראשונה הייתה – מי כאן חושב שהמקום הזה, יד ושם, הוא מקום חשוב. ובכל פעם ששאלתי את השאלה הזו – כל הידיים הונפו באוויר. בכל הקבוצות שהדרכתי. במאה אחוז. כל הידיים הונפו. ברור שכל הידיים הונפו. חלק מהצעירים שהדרכתי גיחכו בשקט. איזו שאלה מצחיקה. בטח שהמקום הזה הוא מקום חשוב. מה יותר חשוב מהמקום הזה.
אוקיי, אמרתי. עכשיו יש לי עוד שאלה אחת. בואו תגידו לי. למה המקום הזה חשוב. ובכל פעם ששאלתי את השאלה הזו – דממה משונה ומביכה השתררה. כולכם אמרתם שהוא חשוב, הייתי מזכיר לקבוצה שמולי. כולכם הרמתם את היד. אני בטוח שלא הרמתם אותה סתם. בואו, תסבירו לי – למה המקום הזה חשוב.
בדרך כלל, אחרי כמה שניות מוזרות של שקט, מישהו היה אומר, כי חשוב לזכור את השואה. אוקיי, הייתי משיב לו. אבל למה חשוב לזכור את השואה. שוב שקט. מישהו אחר היה מתפרץ. כדי שזה לא יקרה שוב. מה זה אומר, כדי שזה לא יקרה שוב, הייתי מתקטנן. למה אתה מתכוון. שוב שתיקה. מישהו אחר היה מציע תשובה. כי זה חלק מההיסטוריה שלנו. זה נכון, הייתי משיב. אבל בהיסטוריה שלנו יש עוד המון חלקים אחרים. חשובים מאוד. למה דווקא החלק הזה הוא שחשוב. שוב שתיקה.
ואז, אחרי כמה שניות של שקט מביך, הייתי אומר, השתיקה הזאת, שכולנו שתקנו עכשיו ביחד, היא שתיקה חשובה. היא מוכיחה שהעיסוק שלנו בזיכרון – הרבה יותר משמעותי מהעיסוק במשמעויות שלו. כולנו מרימים ידיים בביטחון. כולנו יודעים שחשוב לזכור את השואה. אבל כשמגיעה שאלת ה"למה" – אין לנו תשובה. וכשאין לנו תשובה – אנחנו פונים לסיסמאות. לעולם לא עוד. לזכור ולא לשכוח. הנה. תקשיבו לסיסמה הזאת. לזכור ולא לשכוח. היא מוכיחה את הנקודה. למה לזכור. כדי לא לשכוח. ולמה לא לשכוח. כדי לזכור. ולמה לזכור. כדי לא לשכוח. זה מעגל אינסופי שצורח עלינו לזכור את השואה. אבל לא מתעסק ב"למה". וכשאין למה – הזיכרון הופך חלול. חסר משמעות. וריק מתוכן.
ולכן, הייתי אומר לבסוף, הייתי מציע לכם להקדיש את הסיור שלנו במוזיאון ההיסטורי, לעיסוק בשאלת ה"למה". כדי לגעת במשמעויות של הסיפור המחריד והעצוב הזה, שאותו אנחנו משננים באובססיה בלתי נתפסת. ילדים בגן כבר יודעים מה זה משרפות. ילדות בכיתה ג' מציירות טלאים צהובים. נערים מחוצ'קנים טסים לפולין כדי לפקוד מחנות השמדה. פור גאד סייק. מה אנחנו עושים עם השואה הזאת. מה המשמעות של הזיכרון הזה. לאן האירוע הטראומטי הזה מתנקז.
את יד ושם עזבתי כבר לפני שנים. השואה והסיפורים העצובים כבר לא באים לי בחלומות. אבל השאלה הזו, שאלת הזיכרון החלול, ממשיכה להעסיק אותי. היא ממשיכה להעסיק אותי כי אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה אליה. בהרבה מובנים, גם אני מגמגם במבוכה למולה. הסיפור הזה, שלמדתי לפרטי פרטים הוא כל כך מחריד. כל כך אלים. כל כך עצוב. שכל "משמעות" שאני זורק עליו מרגישה לי כמו עוול. קשה להסביר.
אבל בחודשים האחרונים, כך נדמה לי, אני הולך ומתקרב למציאת תשובה לשאלת ה"למה". לשאלת משמעות הזיכרון. אולי זאת לא "תשובה". אלא רק ניצנים רכים של תשובה. אבל עדיין. אלו ניצני אמת, מבחינתי. הם מרגשים אותי ויש בהם ממש.
בתקופה האחרונה יוצא לי לקרוא לא מעט ספרות יידיש. בתרגום לעברית. ממנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, דרך רחל קורן ו"דער ניסתר", ועד ל. שפירא ובשביס זינגר. את כולם אני קורא. ומכולם אני מתמוגג. למרות פערי הזמן והשפה. זו ספרות כל כך יפה ואמיצה. יא אללה. כמות הכישרון, התעוזה, החוצפה, הסערה, התשוקה, החמלה והחסד שמצאתי אצל הכותבים המופלאים הללו הדהימה אותי. לפתע פתאום, כל הספרים האחרים שקראתי, נראו לי דלים ומתאמצים. פתאום המרחב הספרותי הישראלי, שבו אני פועל, שבו אני מאמין, נראה לי תשוש, חנפני, צדקני וחיוור.
זה היה כל כך מוזר. קראתי את הסיפורים החצופים הללו. והתמלאתי בגעגוע משונה ובעצב שחור. איפה התשוקה הזאת. איפה העדינות הזאת. איפה הרגש החם הזה. איפה הצאצאים הרוחניים של הכותבים הללו. ואז הבנתי. ככה הבנתי. לאט לאט. מסיפור לסיפור. הבנתי שכל המחנות והרכבות והמשרפות ובורות הירי וערימות הנעליים, שמעסיקים את כולנו כל הזמן, הם רק התפאורה של הטרגדיה הזו שאנחנו קוראים לה שואה. הם רק קווי המִתאר העגומים של עולם התוכן והרוח שנמחק כולו.
פתאום "שואה" היא גם סיפור קצר ומופרע שלא קראתי. "שואה" היא שיר מחאה נוקב שלא נכתב. "שואה" היא תסריט מופלא שאיש לא יפיק. "שואה" היא סיפור עדין, שכל כולו אהבה. וזו השואה שאני זוכר היום. שואה של יצירה יהודית. שואה של מילים מדויקות. שואה של השראה.
כן, אלה המילים הנכונות. שואה של השראה. שואה של אהבה וחמלה ונחמה ובושה ושמחה וחוצפה ותקווה. שואה של חלומות וכיסופים. שואה של השראה. זאת השואה שאני זוכר השנה. זאת המשמעות שאני בוחר לצקת ליום הזה. חשוב לזכור את הסיפור. כדי לתת מקום לכל ההשראות שנרצחו שם, בבורות השפל הרעים של ההיסטוריה. חשוב לזכור את הסיפור, כדי לכאוב את ההחמצה האיומה. כדי להתגעגע, בלב מכווץ, לכל הסיפורים שלא יסופרו לעולם.
אלו ניצני המשמעות שמצאתי. זאת השואה שלי, השנה. לזכור את ההשראה שנרצחה. לכאוב את הרגש שלא נחקק במילים. לדמיין, לרגע אחד קטן, את כל הרגשות החמים שלא נוקזו לשום מקום. ולהתגעגע בגרון משתנק אל האַין.
