אט־אט, כמעט בלי ששמנו לב, נוצרו בכנסת ה־24 שני מעמדות של חברי כנסת. המעמד העליון כולל ח"כים רגילים, מלאים, שמעמדם בכנסת כבימים ימימה. לצידם מכהנת בכנסת קבוצה לא קטנה של ח"כים שכבר זכו לכינוי "הנורווגים". הם לא נולדו באוסלו ולא בטוח שראו פיורד מימיהם; הקשר היחיד שלהם למדינה הסקנדינבית הוא החוק הנורווגי, שבזכותו נכנסו לכנסת. זהו החוק שמאפשר לשר או סגן שר לעזוב את הכנסת ולפנות את כיסאו לבא אחריו ברשימה.
כינויו המקובל של החוק מטעה. למעשה אין זה כלל חוק נורווגי, אלא חוק חדש, ישראלי מאוד, שהמציאות שהוא יוצר אינה קיימת בחוק המקורי הנהוג במדינה הסקנדינבית. הסכר נפרץ כבר ב־2015, כשנחקק מה שכונה אז "החוק הנורווגי הקטן". התוספת "הקטן" לשמו לא הייתה מקרית. הוא נחקק כהוראת שעה, ואִפשר את צירופו לכנסת של חבר רשימה אחד בלבד בכל סיעה במקום חבר ממשלה. השפעתו על מבנה הכנסת הייתה זעירה, אך כבר בו נזרע זרע הפורענות – כאשר נקבע שהחילוף אינו אוטומטי, אלא תלוי ברצונו של המוחלף.
לקראת הקמת ממשלת החילופים של נתניהו וגנץ הורחב החוק באורח ניכר, ובכנסת ה־23 כיהנו לפיו לא פחות מתריסר ח"כים. עם השבעת ממשלת בנט־לפיד, המורכבת משמונה מפלגות שכמעט כולן קטנות, זינק מספר ה"נורווגים" לעשרים, וכנראה צפוי לעלות עוד. וכך, כשליש מחברי הכנסת של הקואליציה המכהנים בפועל בכנסת, נכנסו אליה בגלל החוק הנורווגי.
חברי הכנסת ה"נורווגים" מתפקדים לכאורה כחברי כנסת לכל דבר, אך הם יודעים היטב שכהונתם בכנסת היא על תנאי. הסיבה לכך, כאמור, היא הבחירה שניתנת לשרים ולסגני השרים אם לעזוב את הכנסת או לא, בניגוד לנהוג בנורווגיה, שבה החילוף הוא אוטומטי. לכן יכולים ראשי המפלגות לסלק בקלות מהכנסת כל נציג שנכנס אליה בהתאם לחוק הנורווגי, ואינו מתפקד ומצביע כמצופה ממנו. התוצאה היא קבוצת ח"כים צייתנית וממושמעת הרבה יותר ממרבית הח"כים שכיסאם שייך להם בדין. בחוק נורווגי אוטומטי, כמו זה שנהוג בנורווגיה, מפלגה נדרשת לוותר על תפקיד שר כדי להדיח ח"כ סורר, מה שכמובן מקטין מאוד את ההיתכנות של ההדחה ומייצב מאוד את כיסאו של הח"כ.
ההתרחבות העצומה של מספר הח"כים המכהנים בכנסת מכוח החוק הנורווגי, מצטרפת לתהליכים רחבים יותר של קריסת הפוליטיקה המפלגתית בישראל. במבנה החדש של הפוליטיקה שלנו, המפלגות הולכות ומאבדות את כוחן לטובת מפלגות של אדם אחד – ברצותו ממנה וברצותו מפטר, ברצותו מקדם וברצותו מדרדר, בלי מחויבות למוסדות וממילא גם לאידיאולוגיה, שמשתנה לפי כיוון הרוח. כאשר ראש המפלגה מחזיק באופן רציף בשליטה על עצם הנוכחות של כשליש מחברי סיעתו בכנסת, כוחו מתעצם עוד יותר, וכוחה של הכנסת כגוף עצמאי ממשיך להיחלש.
היחלשותה של הכנסת, הריבון במדינת ישראל, צריכה להדאיג את כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, גם אם הוא נמנה עם חסידיה של הממשלה. בלי רשות מחוקקת חזקה, שיכולה לפקח על הממשלה ולהציב משקל נגד לכוחה המתעצם של הרשות השופטת, המבנה הדמוקרטי מתערער כולו.
מנדלבליט הבטיח, אז מה?
התחייבות המדינה לבג"ץ להרוס בתוך שלוש שנים שני מבני מגורים ביישוב עלי בבנימין אינה מפתיעה. כשנה ושבועיים אחרי פסילת חוק ההסדרה בבית המשפט העליון, היה ברור שהרגע הזה יגיע. השאלה שנותרה פתוחה הייתה רק מתי. התחייבות המדינה מסמנת את סיומן של שלוש שנות שקט יחסי בגזרת הלוחמה המשפטית נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון. אולם למרות השנה שחלפה, במערכת הפוליטית כלל לא נערכים לחידושה של המערכה, ואולי ההפך.
בין השורות של הודעת העדכון לבג"ץ בנושא עלי, שחלקן כוללות בשורות משמחות על מהלכי הסדרה של שתי קבוצות מבנים ביישוב, מבצבצת עובדה בעייתית במיוחד. אף גורם מסודר לא נטל על עצמו את משימת צוות ההסדרה שהתפרק, ושמטרתו הייתה להתמודד עם מקרים סבוכים במיוחד בדיוק כמו שני הבתים הללו בעלי. כך קרה שעל אף הנחיית הדרג המדיני למצוא דרך להסדיר את המבנים, עדכנה הפרקליטות את בג"ץ ש"לא נמצאה אפשרות ממשית לכך".
צוות ההסדרה קם בשנת 2018 בהנחה שחוק ההסדרה ייפסל בבג"ץ, כפי שאכן קרה. הוא נועד ליישם בשטח את טענת היועמ"ש בדיוני בג"ץ על החוק, שלפיה יש פתרונות הסדרה חלופיים מלבד החוק. הפתרונות הללו היו האדנים העיקריים שבגללם התנגד היועמ"ש לחוק וקבע שיש לפסול אותו. אך כאשר הגיעו הדברים לכדי יישום בשטח, לא רק שמערכת המשפט, הכפופה ליועץ המשפטי לממשלה, לא התאמצה לסייע להסדרה הזו, היא אף עשתה הכול כדי להכשילה.
פנחס ולרשטיין, שעמד בראש הצוות והתפטרותו הביאה למעשה לפירוקו, ניסח את התחושה לנוכח עמדת המשפטנים במילותיו של הנביא ירמיהו: "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו". ואכן, מערכת המשפט נחושה שלא לאפשר הסדרה בדרכים יצירתיות, זאת למרות חוות דעת מבוססות המאפשרות הסדרה במגוון נתיבים. אפילו במקום שהיועץ המשפטי לממשלה כבר "נכנע" בו, ואפשר נתיב מסוים של הסדרה, הכפופים לו דאגו שדבר לא ייעשה. התוצאה בשטח היא אפס הסדרה ואפס התמודדות עם הלוחמה המשפטית נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון.
המחדל כמובן לא רשום על שמה של ממשלת בנט, אך נכון לרגע זה אין כל סימן שמשהו עומד להשתנות בממשלה הנוכחית. קשה לדעת מה צופן העתיד, ואין טעם גם ביצירת תבהלה מוגזמת, אך ברור ששני הבתים בעלי אינם סוף פסוק. ללא נחישות הדרג המדיני, שיאכוף על הדרג המשפטי שיתוף פעולה במאמצי ההסדרה, נראה בשנים הקרובות עוד ועוד התחייבויות לפינוי. חוק הסדרה חדש לא יעזור פה. מה שנדרש הוא שינוי באופן החשיבה של אנשי הפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה, שינוי שתוכל להוביל רק ממשלה שמזדהה מאוד עם ההתיישבות. קשה להאמין שבממשלת בנט מהלך כזה יוכל לקרות.
שעירה לעזאזל
בכירים בקואליציה פתחו השבוע במתקפה חריגה בעוצמתה נגד הממונה על שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, ד"ר שרון אלרעי־פרייס. בחדשות 13 צוטטו "בכירים בקבינט הקורונה", שטענו כי אלרעי־פרייס "מתנהגת כמו מטורללת. היא תמיד צורחת, וכשמבקשים ממנה לספק נתונים – היא מגמגמת ומתחמקת". במעריב צוטט "בכיר בקואליציה" שטען שאלרעי־פרייס היא מינוי של אדלשטיין ונתניהו, ופועלת מתוך אינטרסים פוליטיים ברורים. "מי שלא מזהה את טביעות האצבעות של נתניהו והאופוזיציה סביב הניסיון לסכסך בתוך הממשלה בין שרת החינוך לשר הבריאות, לא מבין שום דבר בפוליטיקה".
מתקפה כזו נגד פקידה בכירה, מוכרת ומוערכת דוגמת ד"ר אלרעי־פרייס, אינה מתארגנת באופן ספונטני. היא גם לא תוצאה של מחלוקת ייחודית בסוגיה כזו או אחרת על מספר ימי הבידוד או מתווה התו הירוק. מקורה בתחושות התסכול ואובדן הדרך שאופפות בימים אלו את הממשלה ואת קבינט הקורונה. התקווה שהקורונה נמצאת מאחורינו, שהייתה נחלת כל הגורמים עם הקמת הממשלה, התבדתה – ומיד צפו חילוקי הדעות ופערי העמדות בין חברי הממשלה והפקידים בדרגי המקצוע. מתברר שלכתוב ספר בשם "איך לנצח מגפה" זה קל יחסית. קשה הרבה יותר לנצח מגפה בפועל, כאשר צריך להתחשב בשרי הממשלה, בדעתם של גורמי המקצוע ובלחצים מצד קבוצות המיוצגות בקואליציה.
כששרים וגם ח"כים מתקשים להתמודד עם המציאות, ועמדתם לא מתקבלת למרות אמונתם בצדקת הדרך, הם פונים למחוזות השיימינג. אכן, קל יותר להשמיץ את הפקידים מאשר להתמודד חזיתית עם השר הממונה עליהם, שיכול גם לנקום בהם בעזרת כוחו הפוליטי. אולם הציבור אינו טיפש. הוא יודע היטב להבחין מתי המחלוקת ממשית ומתי המאבק בפקידים הוא טקטיקה של הדרג הפוליטי, המבקש להסיט את האש ממנו לכיוונים אחרים.
