האֵבֶל הרחב השבוע על מותו של העיתונאי רוני דניאל היה מפתיע למדי. דניאל לא היה דמות מרכזית בהוויה הישראלית. אף ששידר במשך 28 שנים רצופות בערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר, ספק אם אפילו בתחומי מקצועו הוא נמנה עם העיתונאים הבולטים או המשפיעים ביותר. הוא בוודאי לא נחשב ל"טאלנט", כזה שמלהטט בין טוויטר לאינסטגרם ומקבל כל הזמן הצעות לטור בעיתון, או להרצאות בשכר דמיוני. האבל נבע מדבר אחר; מה שכמעט כל המספידים כינו "ישראלי מהזן הישן, כזה שלא רואים יותר".
בגרסה הזו, האבל היה יותר על עצמנו מאשר על דניאל. מספר ההספדים שקראתי בשנים האחרונות על "ישראלים מהזן הישן" מעורר תהייה שמא הזן הזה פחות נכחד משנדמה. לחלופין מתעוררת גם תהייה אחרת: מי לעזאזל מפריע למספידים המתגעגעים להיות בעצמם ישראלים מהסוג הישן. תהייה דומה מתעוררת גם לגבי כתבי הסנגוריה המאוחרים שהגנו השבוע על דניאל מפני האשמתו שהוא דובר צה"ל על אזרחי. לא, טענו הסנגורים, הוא אכן אהב מאוד את צה"ל ואת המדינה, ודווקא לא חשך מהם את שבטו כשחשב שהוא מגיע להם. אכן, דברים נכוחים, שמשום מה נעדרו מהתקשורת בחייו של המנוח.
דווקא משום שעוצמת האבל היתה מפתיעה, יש לו משמעות שחורגת מהמקרה הפרטי. יש בו לקח כלפי שני המחנות המתקוטטים על דמותה של החברה בישראל. כלפי השמאל הוא אמור להבליט את העובדה שעמדה מדינית יונית (שאני לא יודע אם דניאל דגל בה, אבל לפחות זה הדימוי של אנשים מסוגו) לא אמורה לסתור אהבה לעם ולמדינה. יותר מדי פעמים בעשורים האחרונים, העמדה היונית הבולטת משדרת גם חמיצות כללית, לפעמים עד כדי עוינות לעצם הישראליות. "החברה הזו גזענית במהותה", נשמעות ההערכות המלומדות. אין ספק שיש תהליכי הקצנה בחברה, לכל הכיוונים, אבל אפילו בעיצומם כדאי לזכור את ההקשר והפרופורציות: באירופה, לכאורה המודל השמאלני לתרבות נאורה, הרבה פחות פיגועי טרור מכפי שאירעו בארץ הספיקו להצמיח תנועות ימין גזעניות בהרבה וגדולות בהרבה מאשר כאן.
במיוחד נגע לליבי אבלו של הכתב ברהנו טגניה. הוא לא התאבל על הישראלי מהסוג הישן, החקלאי והלוחם המחוספס, אלא על האיש הרגיש שזיהה את החשש שלו, כצעיר ממוצא אתיופי, מכּניסה למעוז מדורת השבט הישראלית, ואת הנכונות שלו לחנוך וללוות אותו לאורך דרכו שם. במה שאומַר עכשיו יש בהחלט סכנת הכללה, ובכל זאת אסתכן: אהבת עמך ומדינתך היא רגש טבעי ואף בריא – כל עוד אינו מיתרגם לשנאת האחר – בדיוק כמו שאהבת סביבתך הקרובה היא רגש טבעי. ממילא, אצל מי שנעדרים אהבה טבעית לעמם, מותר לחשוד שגם האהבה הטבעית לסביבתם לוקה אולי בחסר.
אבל האבל על דניאל אמור לסמן גם לקח למחנה הימין. לא במפתיע, זהו אותו הלקח בדיוק: עמדה מדינית יונית לא סותרת פטריוטיות ואהבה פשוטה לעם ולמדינה. יותר מדי פעמים בעשורים האחרונים משדרים חוגי הימין, ובמיוחד הימין הדתי, תחושות עליונות ובוז כלפי השמאל והמרכז הישראלים. התמיכה בעמדות ימין "מלא־מלא", כלומר תמיכה בהתיישבות ובריבונות בכל סנטימטר בארץ ישראל, הפכו למדד העליון ולפעמים היחיד לקיומו של רגש פטריוטי. בשנים האחרונות הגיעו הדברים לכך שאפילו התנגדות להרג מחבל מנוטרל, כמו במקרה אלאור אזריה, נעשתה סימן לשמאלנות בזויה.
הברית שהובילה את התנועה הציונית מראשיתה הייתה בין הציונות החילונית לדתית, גם כששתיהן היו לא סימטריות בגודלן ובעוצמתן. בעשורים האחרונים, מתוך אכזבה הדדית ומתוך ראיית הזולת דרך הקצה הקריקטורי שלו, הלכו שני המחנות, שהיום מתוארים יותר כימין ושמאל, וחיפשו להם בעלי ברית שאינם ציונים – אלה את החרדים ואלה את הערבים (אל דאגה, אני לגמרי מודע לחוסר הסימטרייה ברמת האי ציונות של שני מחנות אלו). אין לי כוונה להטיף חלילה לשנאת חרדים או ערבים, אבל הברית הטבעית היא הברית בין שני המחנות הציוניים – הברית של העמית סגלים עם הרוני דניאלים; של הנפתלי בנטים עם היאיר לפידים – ורק היא יכולה להמשיך ולשאת בעול של החברה הישראלית.
