העובדה שהאופוזיציה לא מצליחה להשתחרר מנתניהו מובנת, אבל מפתיע שגם הקואליציה לא מצליחה להשתחרר ממנו. אי אפשר להבין אחרת את האובססיה של גדעון סער להעביר את מה שמכונה בצדק "חוק נתניהו", שימנע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה. מכל כיוון שמסתכלים על העניין, הוא נראה לא טוב.
לא במקרה נקבע שראש הממשלה לא מוכרח להתפטר אם מוגש נגדו כתב אישום. לא יעלה על הדעת שהיועץ המשפטי יוכל להפיל אותו מהשלטון באמצעות הגשת כתב אישום. דווקא המקרה של נתניהו מצדיק את ההיגיון הזה. הטענה שנתניהו קורבן לרדיפה משפטית אינה חסרת בסיס. לפחות מחצית מהציבור רואה כך את כתבי האישום שהוגשו נגדו. חוק שימנע ממנו להתמודד בבחירות בגלל הגשת כתב אישום שנוי במחלוקת חריפה, הוא בבחינת הוספת חטא על פשע.
סער מצדיק את יוזמתו בטענה ש"ראש עיר, נציג הציבור היחיד שנבחר במישרין בידי התושבים, מושעה כשמוגש נגדו כתב אישום. שר או סגן שר מתפטרים כשמוגש נגדם כתב אישום. החלת הנורמה הזאת על תפקיד ראש הממשלה היא קביעה ערכית של המחוקק". אבל האובססיה שלו לסלק את נתניהו מהשטח באמצעים לא פוליטיים מעוררת ספק אם החוק הזה ראוי אפילו לגבי ראשי ערים ושרים.
רשימת האישים שהוגש נגדם כתב אישום, אולצו להתפטר ואחר כך זוכו בדין, היא ארוכה, וכוללת את יעקב נאמן, רפאל איתן וראובן ריבלין. החוק הזה בעייתי בעליל, והחלתו על ראש הממשלה, ועוד במקרה של נתניהו, לא תעלה על הדעת. היוזמה הזאת היא שינוי כללי המשחק תוך כדי מהלכו, דבר לא הגון ולא ראוי.
מבחינה פוליטית היוזמה הזאת חסרת היגיון. לא ברור ממה חוששת הקואליציה ומדוע היא לא מצליחה להשתחרר מצילו של נתניהו. לא מובן מדוע היא עסוקה בנתניהו במקום להבין שאת גורלה היא תחרוץ במו ידיה. המבחן האמיתי של הממשלה הזו יהיה תפקודה המוצלח, ורק הוא. הקואליציה הזאת הייתה בעייתית מלכתחילה והוקמה כברירת מחדל; לא הייתה דרך אחרת למנוע בחירות חמישיות. לכן אין ממנה ציפיות גדולות מדי, אבל את המעט שכן מצופה ממנה היא חייבת לעשות. היא אמורה קודם כול להחזיק מעמד; היא צריכה גם להוכיח שייתכנו שיתוף פעולה, אמון הדדי ופרגון בין רכיביה; ובסופו של דבר תפקידה כמובן לנהל את המדינה ולהתמודד עם האתגרים השוטפים. זה הכול. אלה אינן משימות גדולות מדי או בלתי אפשריות, ואם היא תעמוד בהן, המפלגות המרכיבות אותה יזכו לאמון הציבור בבחירות הבאות. לא נתניהו יקבע את גורלה של הקואליציה הזו, ולכן אין שום סיבה פוליטית לנסות למנוע ממנו להתמודד בבחירות הבאות.
אדרבה, נתניהו הוא הנשק הסודי של הקואליציה הזו. לא רק כי עצם נוכחותו בזירה מחייבת אותה להתלכד, לעבוד יחד, להתפשר ולשתף פעולה. גם לא רק משום שהמתקפות שלו עליה נמוכות וחסרות אחריות, ולכן פועלות נגדו כבומרנג וממאיסות על הציבור אותו ואת כל הגוש שלו, שפועל גם הוא על פי רוח המפקד הרעה. נתניהו הוא נשקה הסודי של הקואליציה בעיקר כי כל עוד הוא בשטח, הגוש שלו אינו יכול לעשות חשבון נפש אמיתי ולתת את דעתו לשאלה מדוע לא הצליח לנצח ולהקים ממשלה יציבה במשך ארבע מערכות בחירות.
האופוזיציה נמצאת עדיין בשלב ההכחשה. במקום לבדוק את עצמה, להסיק מסקנות ולהשתקם, היא עדיין עוסקת ב"אכלו לי, שתו לי".
נתניהו מעדיף להאשים את כל העולם ואשתו בהונאה, בגנבת דעת ובשקרים, במקום לקבל אחריות. כך גם חברי הקואליציה שלו, שמאשימים את כל העולם בכישלונם. כל עוד האופוזיציה נתונה בשלב ההכחשה, אין לה סיכוי לחזור לשלטון. וכל עוד נתניהו הוא ראש האופוזיציה, אין לה סיכוי להיגמל משלב ההכחשה.
היוזמה של גדעון סער, שגם לפיד תומך בה, מעידה על חוסר ביטחון עצמי חסר הצדקה. הקמת הממשלה הזו, למרות כל הבעייתיות שלה, הייתה הדבר האחראי והנכון לעשותו. לא נתניהו הוא האיום האמיתי על הקואליציה הזו; ההתעסקות המיותרת שלה בנתניהו היא האיום. לא רק בהצעת החוק של גדעון סער אלא גם בנאומים ובציוצים של חבריה. ככל שהקואליציה הנוכחית תתרכז במשימות שלפניה ולא בנתניהו, כן ישתפר מעמדה והיא תאריך ימים.
