בשנת 1945 התקיימו בחירות לפרלמנט בבריטניה. ביישוב היהודי בארץ ישראל ציפו לעלייתה של מפלגת הלייבור לשלטון: היא נחשבה לתומכת ברעיון הציוני, והתקווה הייתה לשינוי המדיניות בארץ, בהתאם להבטחת המפלגה ערב הבחירות. אולם התקווה נכזבה. בנובמבר 1945 הודיעה ממשלת הלייבור כי תמשיך במדיניות "הספר הלבן".
"עם רגע ההכרזה החלו להישמע קולות טרוניה כלפי דוד בן־גוריון מצד ראשי היישוב. 'אמרת שאם נעזור לבריטים, הבריטים יעזרו לנו', הלינו כלפיו", מספר אביחי אברהם, מורה דרך וחוקר המחתרות. "בעקבות ההכרזה הבריטית פרשו אנשי היישוב לכיוון תנועות המרד, האצ"ל והלח"י. בן־גוריון הבין שאין לו ברירה אלא לשתף פעולה. הוא פנה למחתרות והציע להקים חזית לחימה משותפת בבריטים, ובכך למעשה הקים את תנועת המרי העברי".
נפגשנו בסיור ייחודי בתוככי מלון המלך דוד בירושלים. ביום חמישי שעבר צוינו 75 שנים לפיצוץ המלון בידי האצ"ל. מול חזית בית המלון, הנושאת את הכיתוב האנגלי המקורי ולצידו כתובות בעברית ובערבית, אברהם מפרט את הנסיבות שהביאו לפעולה הנועזת. לדבריו, אנשי המרי האמינו שהיא תביא לכינונה של המדינה היהודית. שני מורי דרך ותיקים שמשתתפים בסיור, וגם פלג לוי, מנהל ההפקה של מיזם "תולדות ישראל" לתיעוד דור תש"ח, מכירים היטב את הסיפור הידוע על הפעולה לפיצוץ האגף הדרומי במלון; אך אברהם מצליח לחדש אפילו להם.
תנועת המרי שימשה ארגון־גג של המחתרות בארץ, ותיאמה את פעולות ההתנגדות לשלטון הבריטי. אחת מהן התרחשה בלילה שבין 16 ל־17 ביוני 1946. "באותה שנה, ועדת חקירה אנגלו־אמריקנית החליטה להעלות לכאן 100 אלף פליטי מלחמה מאירופה. הנציב העליון הבריטי הביע התנגדות כלכלית: אין די משאבים לקלוט כל כך הרבה פליטים. תנועת המרי, בתגובה, תכננה להראות לנציב העליון פגיעה כלכלית מהי". באותו ליל קיץ פוצצו לוחמי הפלמ"ח 11 גשרים ברחבי הארץ. בכך נסתמו נתיבי התחבורה ששימשו את הבריטים.
בתגובה, שבועיים לאחר מכן יצא לפועל "מבצע אגתה", בשבת שכונתה מאז "השבת השחורה". הבריטים הטילו עוצר על ערים, קיבוצים ומושבים, פשטו על מרכזי היישוב ועצרו אלפי לוחמי פלמ"ח והגנה. גם ראשי הסוכנות נעצרו, ובהם משה שרת (שרתוק), ונתפסו סליקים שאחסנו תחמושת רבה. "במבצע הזה הבריטים כמעט הפילו את ההגנה. המטרה שלהם הייתה להפיל את הארגון המרכזי, בתקווה שבעקבות נפילתו שאר הארגונים ייפלו לבד".
הבריטים פשטו גם על משרדי המוסדות הלאומיים, לא רחוק ממלון המלך דוד. בין השאר נתפסו מסמכים במשרדו של משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ובהם נאום בן שמונה דפים שנשא בפורום סגור בפני ראשי הסוכנות. בנאום שיבח שרת את ההוראה שנתנו ראשי הסוכנות ללוחמי הפלמ"ח לבצע את פעולת ליל הגשרים.
"בעצם, בנאום הזה הוא קשר ישירות בין ראשי הסוכנות לפעולה הצבאית נגד הבריטים. בסוכנות הבינו שאם הבריטים יקראו את המסמכים האלה הם יוכלו להכריז על הסוכנות כארגון טרור, לפרק אותה – ובכך למנוע את הקמת המדינה העתידית". ראשי ההגנה והסוכנות הבינו שהם חייבים להשמיד את המסמכים בכל מחיר.
חלב הנפץ
כלל המסמכים שנתפסו במשרדי המוסדות הלאומיים נלקחו למקום מושבה של המזכירות הבריטית הראשית, באגף הדרומי של מלון המלך דוד. "לאצ"ל היו הרבה תוכניות לפגוע במקום", מספר לנו אברהם, ומזכיר שב־1945 כיוונו לוחמיו תותחים אל המלון: פעם אחת מבניין ימק"א ובפעם אחרת מגבעת התנ"ך, הסמוכה כיום למרכז מורשת בגין. הגשם הרטיב את תחמושת התותח שבבניין ימק"א והוציא אותו משימוש; את התותח שבגבעת התנ"ך תפסו הבריטים בעקבות הלשנתו של ראש עיריית ירושלים לעתיד, טדי קולק, שאף העיד בעיתון בריטי שהוא זה שסיפר על התותח לבריטים. בכל אופן, הפעולה ההיא ירדה לטמיון.
אבל עכשיו עמדה בפניהם הזדמנות נוספת. "ראש המפקדה הארצית של ההגנה משה סנה, שעמד גם בראש ועדת איקס לתיאום הפעולות בין המחתרות בתנועת המרי, שלח מברק למפקד האצ"ל מנחם בגין וכתב לו כך: 'עליכם לבצע בהקדם האפשרי את המלונצ'יק ואת הבית של עבדך משיחך'. פעולת פיצוץ המזכירות הבריטית נקראה 'צ'יק', קיצור של המלונצ'יק, ופעולת 'עבדך משיחך' הייתה אמורה לקרות בבניין האחים דוד, בניין משרדים אחר של הבריטים, בזמן פיצוץ המלון. התכנון היה פעולה משולבת של פיצוץ שני הבניינים, אבל בעקבות חילוקי דעות בין האצ"ל ללח"י על תזמון הפעולה, פיצוץ בניין האחים דוד לא יצא לבסוף לפועל".
סנה סיים את מכתבו לבגין במילים: "למען השם – לא ט. אישי". לא טרור אישי, לא התנקשויות. המטרה היא פיצוץ הבניינים בלבד. "בין ראשי הסוכנות התגלעה מחלוקת", מספר אברהם. "היו שגרסו שיש לרדת מכל הפעולות הצבאיות ולפנות להידברות דיפלומטית. ראש הניצים היה משה סנה. ראש היונים היה חיים ויצמן, שדרש לבטל את הפעולה והודיע שאם לא תבוטל הוא יתפטר מתפקידו כנשיא הסוכנות ויפרסם ברבים את סיבת ההתפטרות. ויצמן שלח למשה סנה מכתב בבקשה להשהות בימים אחדים את הפעולות הצפויות, ובגין אכן השהה אותן".
ברגע שהתקבל האישור לפעולה, בגין זימן אליו את הלוחם ישראל לוי שכונה "גדעון", ופקד עליו להשיג מידע על מבנה המלון. "לוי צוּות ללוחם אחר, חשמלאי, והם נכנסו למלון באצטלה של תיקון תקלה בחשמל, שלא הייתה קיימת. בשיטוטם הם גילו את כניסת הספקים של המלון, והבינו שזו תהיה דרך הפריצה שלהם. הם תצפתו על כניסת הספקים ולמדו שבשעה עשר מגיעה משאית לחם, בשעה 11 משאית ירקות ובשעה 12 משאית תנובה עם כדי חלב". כדי החלב היו חביבים על לוחמי האצ"ל: הם היו עשויים מפלדת אל־חלד, וכך היה אפשר לאחסן בהם תחמושת.
בבר של מלון המלך דוד, השוכן במקומה של מסעדת המלון "לה רג'נס", מספר לנו אברהם על המשך פעולת איסוף המודיעין: "ישראל לוי הגיע למסעדה עם שתי לוחמות אצ"ל נוספות, הוא והן במיטב מחלצותיהם. בשל הצורך להתערות בקהל לוי הזמין את הלוחמת לריקוד, ובמהלכו השניים כמעט לא הביטו זה בזה אלא סרקו בעיניהם את עמודי המלון, את החלונות ואת המעברים. הלוחמות ירדו בשלב מסוים מהמסעדה אל הקומה התחתונה, ולוי ירד איתן. הוא הסתובב לאורך המסדרונות וגילה שמכניסת הספקים בצד הצפוני של המלון יש מעבר שמגיע עד למטבח המסעדה באגף הדרומי, ששם שוכנת המזכירות הבריטית. באותו רגע הוא מבין את דרך הפעולה: לצורך החדרת חומרי הנפץ, ייכנסו הלוחמים במשאית תנובה גנובה, ועליה כדי חלב מלאים בחומר נפץ".
הטלפנית המשבשת
מפקד הפעולה היה "גדעון", וסגנו – יחיאל היינריך ריינולד, "ינאי", מהטובים בחבלני ארצנו בימים ההם. איתם היה גם הלוחם אהרן אברמוביץ', ההרוג היחיד מלוחמי הפעולה מלבד קורבנותיה – 91 בריטים ואורחי המלון. "התוכנית הייתה שהפורצים המחופשים לערבים יגיעו במשאית עמוסה כדי חלב מלאים תחמושת, ויחנו אותה בכניסה למלון. היא תמתין לפריקה בידי לוחמים אחרים. בינתיים הפורצים יעברו בין החדרים במסדרון המחבר בין כניסת הספקים למטבח המסעדה ובין המלון, יאספו את יושביהם בחדר אחד וישמרו עליהם בנשק שלוף. הלוחמים האחרים, שיחדרו דרך כניסת הספקים, יפרקו את כדי החלב מהמשאית. שבעה כדים בסך הכול, כל אחד עם 50 ק"ג חומר נפץ.
"את הכדים יניחו הלוחמים סביב העמוד המרכזי מתחת לאגף הדרומי של המלון, עם מנגנון השהיה כימי של חצי שעה. מיד עם יציאתם מהמלון, שתי לוחמות מתצפתות מחוץ למלון ירוצו לשדרת החנויות הסמוכה ויטלפנו כדי להזהיר מפני הפיצוץ הקרוב, כדי שכל מי שיוכל יתפנה: טלפון אחד למלון, המודיע על הפצצה, טלפון שני לקונסוליה הצרפתית הסמוכה, וטלפון שלישי למערכת העיתון פלסטיין פוסט ברחוב הסולל, היום רחוב החבצלת".
אך הפעולה הסתבכה. בכניסת הספקים המקורית סיפר לנו אברהם כיצד בדיוק: "בדרך לתדריך על הפעולה, גדעון וינאי נסעו למפקדה הראשית בשכונת זכרון־משה. ינאי ניסה למשוך את גדעון בלשונו, שיגלה לו היכן הפעולה ומה בדיוק אמור להיות בה. אלא שהמידור באצ"ל היה חריף עד כדי כך שמלבד המפקדים העליונים איש לא ידע את פרטי הפעולה. לוי, שחקר את המלון, ידע שהיא תתקיים במלון המלך דוד ושהמטרה היא פיצוץ – אך את התדריך המלא השניים קיבלו מידי קצין המבצעים של האצ"ל עמיחי פאגלין, במפקדה. בדרכם ביקש ינאי מגדעון לעצור קצרות בדרך, כי הוא חייב להניח אצל דבורה שוקן ידידתו מכתב בהול. הם אכן עצרו, וינאי עלה לדירתה של דבורה וירד כעבור חצי דקה. הם המשיכו לתדריך".
לדברי אברהם, לפעולה גויסו שליש מכלי הנשק של האצ"ל. "משאית תנובה הגנובה נסעה מהמפקדה לעבר המלון כשכל הלוחמים מחופשים לערבים. גדעון מפקד הפעולה היה מחופש לסודני. הסבלים שהיו אמורים לסחוב את כדי החלב פנימה התחבאו בסמטה הסמוכה היוצאת מכאן", הוא מצביע, "מרחוב אמיל בוטה. הם חיכו לכניסת המשאית, הסימן שלהם לפרוץ פנימה. המפקד שלהם, אבו־ג'ילדה, הסתובב ברחוב, הציץ וחזר לסמטה. חייל בריטי חשד בו ויצא לכיוונו. אבו־ג'ילדה נכנס למסתור עד שהחייל הבריטי ייעלם. הוא באמת נעלם, אבל ממש בזמן שאבו־ג'ילדה התחבא, המשאית נכנסה פנימה. הסבלים פספסו את הסימן שלהם לפרוץ פנימה".
בשעה 12:00 חנתה המשאית ובה גדעון, ינאי, אברמוביץ' ולוחמים אחרים. הם יצאו ממנה, פרצו למסדרון, לכדו את יושבי החדרים – הכול לפי התוכנית. "הם הורו לעובדי המלון לשכב על הרצפה. אם מישהו מוציא מילה, הוא חוטף כדור. אלא שהם לא שמו לב שאחד החדרים במסדרון הוא המרכזייה הטלפונית. המרכזנית הבחינה בהתרחשות: ערבים וסודני רצים עם כלי נשק שלופים. היא חשבה שמתרחש שוד פלילי וצלצלה למעלה למפקד שלה, קצין בריטי ששמו מקינטוש. בינתיים הלוחמים המשיכו לטהר את המעבר, אבל הסבלים לא הגיעו. גדעון הבין שאין ברירה, ופקד על ינאי ואברמוביץ' לפרוק את הכדים".
לראשונה בסיור מן הסוג הזה הגענו למקום ההתרחשות ממש. באגף אולמות הכנסים, בכניסה מהחניה, בין שני עמודים משוחזרים, אברהם מתאר את שקרה: "השלושה סחבו את הכדים לכאן, וסידרו אותם סביב עמוד עגול ורחב. מיד כשסיימו גדעון ביקש מינאי את הנפצים שיבעירו את חומר הנפץ. 'איבדתי אותם', ענה לו ינאי. גדעון נלחץ, והזכיר לינאי שכמאתיים חיילים בריטים שומרים מחוץ לדלת על בניין המזכירות. הם הלכו לחפש, ומצאו את הנפצים מוסתרים מאחורי דלת. אחרי שסיימו לחבר את הנפצים לכדים, הגיע מקינטוש – הקצין שהזעיקה הטלפנית. הוא התנפל על ינאי, גדעון התנפל על מקינטוש, ואברמוביץ' ששמר במדרגות שלף את הנשק וירה בקצין הבריטי למוות".
את היריות שמעו כמובן מאות החיילים שמעבר לדלת. "השעה הייתה 12:10. גדעון, ינאי ואברמוביץ' נמלטו תוך כדי קרב יריות. אברמוביץ' נפצע. הסבלים שהיו אמורים לפרוק את כדי החלב שמעו גם הם את היריות והבינו שפספסו את כניסת המשאית. הם הגיעו מהר לכניסה ברכב לפינוי פצועים, ולקחו את אברמוביץ' ואת הלוחם צדוק לבית ברחוב משגב לדך בעיר העתיקה, לטיפולו של ד"ר הופנר, רופא המחתרות. אברמוביץ' לא שרד.
"שתי הטלפניות ראו את הלוחמים יוצאים, והתקשרו להודיע על הפצצה במלון. אנשים התחילו להתפנות בבהלה מהמלון, ובהם גם גדעון, המחופש לסודני ונראה כאחד מעובדי המלון. אלא שמפקד המלון גנרל שוֹ הורה שאף אחד לא יתפנה, ופקד על כולם לחזור לחדרים. בשעה 12:37, שלוש דקות לפני הזמן, התפוצצו כדי החלב, וכל האגף הדרומי המאכלס את המזכירות הבריטית הראשית התמוטט על יושביו. הפעולה הצליחה לכאורה, המסמכים הושמדו. אך עם קריסת הבניין מצאו את מותם 91 אנשים".
לחסל את המרגל
לוחמי האצ"ל נמלטו מירושלים. הם נפגשו שוב בחוף הים בתל־אביב. כעבור כשבועיים וחצי בירכה מודעה בעיתון דבר על נישואיהם של ציפורה נחמני וצבי הארוני ממשפחת רחמים, ומודעה אחרת איחלה איחולים לבביים "לחברנו אברהם גרינברג לרגל נישואיו עם בחירת ליבו". על החתום – חברת החותם בע"מ. "אלו היו מודעות הצפנה פיקטיביות", מסביר אברהם, "שמודיעות ללוחמים שהחיפושים אחריהם נרגעו ושהם יכולים לחזור הביתה".
תוצאות הפיצוץ פירקו את תנועת המרי. ההגנה חזרה להבלגה ובלמה את הפעולות נגד הבריטים. האצ"ל יצא לפעולה ראשונה רק אחרי שלושה חודשים: ניסיון לפוצץ את תחנת הרכבת בירושלים. "מפקד פעולת הרכבת היה הנרי. בבוקר הפעולה הגיעו לוחמים לביתו וגילו שהוא נעלם. על השולחן במטבח היה מונח ורד, ותחתיו מכתב בכתב יד של אישה. הפעולה יצאה לדרך למרות היעדרו, ובינתיים החלו לזרום דיווחים על תפיסה של סליק בידי הבריטים, על מפקד שנתפס. הפעולה ברכבת נכשלה, והלוחמים נתפסו בידי הבריטים. ביניהם היה נהג רכב המילוט מאיר פיינשטיין. בהמשך התברר שהנרי, הלוא הוא ינאי, ברח בלילה שלפני הפעולה לבלגיה דרך מצרים, ונעלם. ינאי התגלה כמרגל בריטי בתוך האצ"ל, והוא שהסגיר לבריטים את פעולת הרכבת".
אך לא רק את הפעולה הזו: "אם נחזור למונית שינאי וגדעון נסעו בה בדרך לתדרוך, נבין מדוע ינאי ביקש לעצור אצל דבורה שוקן", אומר אברהם. "שוקן סיפרה מאוחר יותר שינאי עלה אליה לדירה ודרש מיד את הטלפון. הוא הודיע לבריטים שמתוכננת פעולה, ככל הנראה במלון המלך דוד. זו גם הסיבה לכך שהגנרל שוֹ הודיע לא להתפנות מהמלון, שהרי אם אכן הייתה פצצה ינאי כבר היה מודיע לו".
בשנת 1947 זיהו לוחמי אצ"ל בבלגיה את ינאי, וביקשו אישור ממנחם בגין להוציא לפועל את גזר דין המוות שהוציא עליו הארגון. "בגין נותן אישור. הם ארגנו בבלגיה אזכרה לשלמה בן־יוסף, עולה הגרדום הראשון. ינאי הגיע לאזכרה ונחטף בידי הלוחמים, אך המשטרה הבלגית עלתה על עקבותיהם. בחקירות סיפרו שהם ניצולי שואה ושינאי היה קאפו והם מבקשים לנקום בו, אך הבלגים ידעו שהם לוחמי אצ"ל. את ינאי שחררה המשטרה הבלגית בהוראת האנגלים. ב־1948 הוא זוהה שוב בבלגיה, ושוב הלוחמים ביקשו אישור להוציא את גזר הדין לפועל. אלא שהפעם בגין אמר להם שהאצ"ל פורק, עכשיו יש צה"ל. אם צה"ל ירצה, הוא יתנקש בו". עד היום, אומר אברהם, איש לא יודע מה עלה בגורלו של ינאי. התיקים בארכיון הבריטי בעניינו עדיין חסויים.
"הגעתי לסיור הזה די בטעות", מסכם אברהם. "לפני כשנה סיימתי תואר שני בבר־אילן בלימודי ארץ ישראל, ובו היה לנו קורס על 'ירושלים בעת החדשה'. הייתי צריך להציג סמינר מחקרי והחלטתי להתעמק בסיפור הפיצוץ. חקרתי לעומק וגיליתי סיפור מרתק. זו אחת הפעולות החשובות ביותר בימי המחתרות, ויש הטוענים שהיא הייתה הקש ששבר את גב הגמל ובעקבותיה הבריטים החליטו לעזוב את הארץ".
לאברהם חשוב לספר את הסיפור על כל חלקיו בסיור בתוככי המלון הציורי, שמשווה תפאורה משוחזרת לימים ההם. בעיניו הוא רלוונטי גם אחרי 75 שנים: "יש פה תעוזה של לוחמים ומלחמה על צדקת הדרך להקמת מדינה, דבר שהיום נראה לנו קצת מובן מאליו. מדינה יהודית אינה מובנת מאליה. אנשים נלחמו על הקמתה והקריבו את חייהם עליה. אנו חייבים להכיר את הדמויות שפעלו בשביל המדינה כדי שנדע לשמר אותה. לשמחתנו, בשנים האחרונות ארכיונים נפתחים ומסמכים מתגלים, ואיתם מתגלים סיפורים חדשים. חשוב שנבין לְמה שאפו אלה שהיו כאן לפנינו, כדי שנדע לאן ללכת".
