בשבועות האחרונים מתרחשים באיראן אירועים שלא ראינו כמותם מאז שח'ומייני השתלט על המדינה בתחילת 1979. עד היום ראינו הפגנות מחאה נגד השלטון ונגד מדיניות הפנים שלו: דיכוי זכויות אדם, שלילת חירויות פוליטיות, זיוף בחירות ושחיתות שלטונית ע"י קבוצות מסוימות בלבד. הפגנות אלו לא הביאו לנפילת השלטון בשל כמה סיבות: הן תמיד היו סקטוריאליות – סטודנטים, סוחרים – ולא כללו את כלל המגזרים; השלטון דיכא את המחאות ביד קשה ובאכזריות רבה; נעדרו מנהיגים ויעדים ברורים למחאה; נעדרה תמיכה בינלאומית בתנועות המחאה.
הדבר החדש המתרחש באיראן מזה כחודש הוא התמרדות של קבוצה אתנית לא פרסית, לא רק נגד משטר האייתוללות אלא נגד המסגרת המדינתית האיראנית המונהגת על ידי הגמוניה של הקבוצה הפרסית המהווה כמחצית מאזרחי איראן, ושולטת ביד רמה על קבוצות אתניות אחרות: אחוואזים (ערבים), כורדים, אזרים, בלוצ'ים, תורכמנים, לורים, קשקאים, בח'תיארים, כספיאנים ועוד.
המרד של תושבי מחוז אחוואז תואר כאן בשבוע שעבר, והועלתה האפשרות שאיראן תתפרק למדינות אתניות בדומה למה שקרה לברית המועצות ויוגוסלביה. השאלה שבה נעסוק היום היא מה צריכה להיות המדיניות הישראלית כלפי המרד הזה.
ראשית, חשוב שישראל תרחיק את עצמה מסכסוכים פנימיים במדינות השכנות, שכן בשנת 1982 ניסינו לעשות "סדר חדש בלבנון" ונכשלנו. תמיכה ישראלית בצד אחד תקים עלינו את הצד האחר ואת התומכים בו.
שנית, ישראל צריכה להתמקד בשינוי המשטר באיראן, בהפלת האייתוללות ובהקמת ממשל שישנה את המדיניות התוקפנית של איראן כלפי שכנותיה ובהן ישראל. תמיכה בבדלנים הדורשים לחלק את איראן תדחוף רבים מבין הפרסים לתמוך במשטר האייתוללות, לא מכיוון שהם רוצים אותם בשלטון אלא מכיוון שרוב גדול של הפרסים באיראן – כמחצית מהאוכלוסייה – רוצה להמשיך ולשלוט באחוואז, שכן באזור זה נמצאים רוב עתודות הגז והנפט של איראן.
שלישית, קיימת אפשרות שהצלחת תושבי אחוואז הערבים להקים מדינה עצמאית לא תביא אותם להקים יחסי שלום עם ישראל, שכן הם נתונים מזה עשרות שנים לתעמולה אנטי ישראלית קשה, ושכניהם הערבים, ובעיקר קטר, לא יעודדו אותם להצטרף למעגל השלום על ישראל. להפך: שליטת אחוואז בשדה הגז South Pars תהפוך את אחוואז לשותפה של קטר השולטת בחלקו הדרומי של שדה הגז, South Field.
סיבה נוספת היא שתמיכת ישראל בחבל מורד (ובוודאי אם הם יצטרפו למרד מיעוטים אחרים) עלולה לעורר על ישראל את זעם המשטר האיראני באופן שהוא יפעל נגד ישראל, אם באופן ישיר – פגיעה צבאית באינטרסים ישראלים בחו"ל ובישראל, או באופן עקיף – עידוד הפלסטינים ו/או האוכלוסייה המוסלמית בישראל להתקומם נגד ישראל.
התקוממות מיעוטים באיראן עלולה להצית גם היא מלחמת קשה ועקובה מדם בין זרועות הביטחון של המדינה – צבא, משה"מ, בסיג', משטרה – ובין המורדים. ישראל לא רוצה להיות מזוהה כסיבה לשפך הדם הזה.
בנוסף, כתוצאה מהתפרקות איראן יקומו מדינות אתניות העלולות להיות מדינות כושלות, נגועות בסכסוכים פנימיים, באלימות, בעריצות ובשחיתות, וישראל תואשם בסיוע להיווצרות מצב זה. ולבסוף, כתוצאה מהשתחררות אחוואז וקבוצות אתניות אחרות מהעול האיראני והקמת מדינות אתניות, עלולים הפלסטינים – ובעיקר חמאס – להגביר את מאמציהם להקים מדינה ביהודה ושומרון, העלולה להיות עוינת לישראל.
יתרונותיה של חלוקת איראן
כל אלה סיבות מדוע יש להתנגד לתמיכה במרד האחוואזי. מנגד, יש לא מעט סיבות מדוע יש לתמוך בו, שכן קודם כל הצלחת המרד האחוואזי תתפשט אל אזורים אתניים אחרים באיראן ותכניס את המדינה למאבקים פנימיים קשים. לשלטון יהיה פחות זמן, כוח וכסף להמשיך בפעילותו האנטי ישראלית בסוריה ובלבנון, ומצבה האסטרטגי של ישראל ישתפר באופן ניכר.
בנוסף, חשוב שישראל תנקוט עמדה מוסרית בתמיכה בעמים המדוכאים באיראן. עמים אלו זכאים להגדרה עצמית ולחירות מדינית ככל עמי העולם, והסיכוי שעמים אלו יקימו מדינות סבירות, ואפילו דמוקרטיות, גדול פי אלפי מונים מהסיכוי שאיראן תהפוך אי פעם לדמוקרטיה. עלינו לזכור שגם משטר השאה היה דיקטטורה, והעמים הלא פרסיים באיראן עברו ממשטר דיקטטורי לאומני בזמן השאה למשטר דיקטטורי דתי, תחת ח'ומייני וממשיכי דרכו.
שלישית, תמיכת ישראל במאבק העמים הלא פרסיים עשויה להביא עמים אלו – לכשיקימו מדינות – להקים יחסי שלום וידידות טובה עם ישראל. כבר כיום נשמעים באחוואז קולות ברורים בעד הצטרפות מדינתם העתידה להסכמי אברהם. להזכיר: ברית המועצות ויוגוסלביה היו עוינות למדי לישראל, ואילו רבות מהמדינות שקמו על חורבותיהן – לדוגמה: אזרבייג'ן וקרואטיה – מאוד ידידותיות כלפיה.
יתרה מזאת, קריסת איראן כמדינה תאפשר למדינות המערב לטפל בתוכנית הגרעינית הצבאית האיראנית באופן שיחסל אותה לתמיד או יקפיא אותה לתקופה ארוכה ומשמעותית.
סיבה נוספת היא שמדינות ערב הסובלות כיום ממשברים פנימיים ומלחמות אזרחים – תימן, עיראק, סוריה, לבנון – ישתחררו מאיראן שהיא הגורם העיקרי למשברים הללו, להחרפתם ולהימשכותם. המזרח התיכון יהפוך לאזור רגוע יותר, שבו סדרי הקדימויות של המדינות יהיו אחרים, שבהם ישראל יכולה להשתלב כשכנה קרובה.
כמו כן, גם קריסת איראן תסיר את המכשול העיקרי העומד כיום בפני נירמול היחסים בין ישראל וסעודיה ואף תחסל את העורף הצבאי והמדיני של ארגוני הטרור הפלסטינים ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי.
קריסתה איראן תסייע לבודד את קטר, מממנת הטרור הגדולה בעולם, ותאפשר לשכנותיה – סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות – לכפות על קטר לחדול ולתמוך בארגוני "האחים המוסלמים" בעולם כולו. סביר להניח שבמסגרת "החינוך מחדש" שקטר תעבור, היא תיאלץ לשנות את הסגנון והתכנים של ערוץ אלג'זירה, שנוא נפשם של ממשלי מדינות ערב.
תוצאה נוספת היא שישראל תהפוך לגן עדן להשקעות זרות שכן האיום העיקרי על ישראל יוסר והמשקיעים ייהנו מסביבה רגועה ויציבה יותר, וכן היא תעודד עליית יהודים לישראל, בעיקר מארצות המערב, שכיום הם חוששים לעלות לישראל בשל המצב הביטחוני. הקריסה גם תהפוך את הספנות בימים לבטוחה יותר.
סיבה אחרונה לתמיכה במרד האחוואזי היא קריסת שלטון האייתוללות, שתנחית מכה קשה לאידיאולוגיות האסלאם הפוליטי. התהליך לא יהיה מיידי, אבל לאורך זמן, כאשר העולם יהפוך למקום טוב יותר ובטוח יותר בלי שלטון האייתוללות ובלי איראן, הרעיונות המנוגדים לאסלאם הפוליטי יתחזקו.
ללא ספק, משקל השיקולים בעד תמיכה במרד האחוואזים גדול בהרבה ממשקל השיקולים נגדה, ולכן המסקנה העולה מכל השיקולים, בעד ונגד, היא שחלוקת איראן למדינות אתניות העשויה להביא גם לשינוי המשטר, היא המטרה שלשם השגתה העולם צריך לשאוף, והדרך הנראית כבטוחה ביותר והוודאית ביותר להשגת מטרה זו היא תמיכה צבאית, כלכלית, מודיעינית, פוליטית ומוסרית במיעוטים הלא פרסיים באיראן השואפים לעצמאות ולחירות.
