ברשימה קודמת הזכרתי בקצרה את הפילוסופיה של השפה, שהתפתחה במאה העשרים, ואת האתגר שהציבה בפני הדת. הפילוסופיה הזו "אסרה" לדבר במונחים דתיים, בטענה שהשפה הפילוסופית איננה מאפשרת הגדרה של מושגים מהעולם הדתי, שמעצם טבעם אינם ניתנים לבחינה ולהערכה בכלים המדעיים. ברשימה זו ארחיב קצת יותר ביחס לטענות אלו, ולמענה שניתן להם.
האדם הדתי איננו לבד במאבק זה. מעמדה של הדת בהקשר זה קשור באופן הדוק למעמדו של המוסר. כל טענה המתאגרת את הדת, מאתגרת במידה לא פחותה את הדרישה מהאדם להתנהל לפי כללי המוסר. מה מעמדן של הטענות המוסריות? מדוע רצח הוא דבר "רע"? לפי הקריטריונים ה"מדעיים", שאותם מצווה עלינו הפילוסופיה של השפה, אין כל מקום לטענה כזו.
לכאורה, האפשרות היחידה היא לתת למוסר הסבר טבעי. למשל, נוכל לומר שרצח הוא רע כי אני אסבול אם ירצחו אותי. אך על כך כבר כתב הפילוסוף הבריטי מור בתחילת המאה העשרים, והוא מכנה זאת "כשל נטורליסטי". לדבריו, חבויה כאן דו־משמעות להגדרה של טוב ורע. כי כאשר אנו אומרים כי רצח הוא רע, אנו רוצים לטעון שלרצוח זה "רע" ולא שלהירצח זה רע. אם כך, באיזה מובן הרצח הוא רע? מור ממשיך וטוען שכל התשובות שיינתנו נאלצות להניח שישנה הגדרה ראשונית כלשהי של טוב ורע מוסריים, שאיננה קשורה למושגים מעולם הטבע.
כך יוצא שבעניין המוסר נאלצים הפילוסופים של השפה להתמודד עם מעמדה של "השפה המוסרית", שאיננה עומדת בקריטריונים המחמירים שלהם לשימוש בשפה פילוסופית. וכאן הייתי אומר שהתפתחו שני כיוונים עיקריים לתת לכך מענה. אכן, ברור שהשפה המוסרית איננה "שפה מדעית" – היא איננה מתארת את העולם הטבעי. לכן, כיוון אחד שבו הולכים הפילוסופים הוא לתאר את השפה המוסרית כשפה המצווה עלינו ציוויים. מה מקור הסמכות של ציוויים אלו? לפילוסופיה של השפה אין לכך תשובה. האפשרות השנייה היא שהשפה המוסרית נובעת מהרגשות האנושיים שלנו, מהעובדה שאנו בוחלים ברע. השפה המוסרית מתארת בעצם את תגובתנו הרגשית למעשים מסוימים, טובים או רעים.
וכך, באופן דומה לשאלה המוסרית, שאילצה את הפילוסופים לסטות מהדרישה להשתמש אך ורק בשפה מדעית מדויקת, כך גם ביחס לשפה הדתית מבינים אנו שאי אפשר לצפות להיענות לדרישה כזו מאיש הדת.
שפה יוצרת מציאות
באופן דומה לשאלה המוסרית, הפילוסופיה של הדור האחרון פיתחה כמה כיוונים להסבר מהותה של השפה הדתית. היו כאלה שאימצו את התשובות הפילוסופיות הנ"ל ביחס לשפה המוסרית: שפה של ציוויים, או שפה המתארת חוויות רגשיות. אולם ישנן אפשרויות נוספות, מעניינות מאוד: אחד הפילוסופים הבולטים של השפה במאה העשרים, לודוויג ויטגנשטיין, ביטא בצעירותו את הטענה והביקורת הפילוסופית ביחס לשפה הדתית: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". כלומר, עלינו לשתוק ביחס לכל מה שאנו לא יכולים לדבר עליו בשפה מדעית מתאימה, כמו התחום הדתי, ולדבר רק על תחומים מדעיים.
אולם במהלך השנים ויטגנשטיין שינה את דעתו. בהקשר זה אזכיר מושג שבו הוא משתמש: "משחקי שפה" (language games). בניגוד לפילוסופיה של ויטגנשטיין הצעיר, ויטגנשטיין המבוגר פיתח את הרעיון הזה, שנותן לשפה משמעויות חדשות. משמעויות אלה אינן כפופות למגבלות הקשות שהוטלו על השימוש בשפה, ושמגבילות אותה לתיאור העולם הטבעי והמדעי. השפה היא הרבה יותר עשירה, והגבלתה לפונקציה של צילום המציאות מחטיא חלק חשוב מאוד מתפקידה. השפה היא מעין קופסת כלים עם תפקידים שונים.
למשל, לשפה יש תפקיד של שינוי מציאות ולא רק תיאור המציאות: מי שאומר "הרי את מקודשת לי" – יוצר מציאות ולא מתאר מציאות. כך גם כשאנו מתחייבים לדבר זה או אחר. לשפה יש גם פונקציות נוספות, כמו להתפלל, לבכות וגם לצוות, ולא פחות מכך, ככלי לתקשורת בין אנשים. כשבחור שואל בחורה "מה השעה", הוא לא בהכרח עושה זאת כדי לקבל מידע על השעה ברגע זה. כך אפשר להסתכל על השפה כמי שנוטלת חלק במשחקים שונים, כשלכל משחק כללים משלו, ואי אפשר להחיל כללים של שימוש מסוים בשפה על שימוש אחר.
כללי משחק
השפה משמשת אפוא בתפקידים שונים, הרבה מעבר לתיאור אינפורמציה, והבנה זו מאפשרת לנו לצאת מהביקורת האנליטית של הפילוסופיה ביחס לשפה. ביקורת זו רלוונטית כשאנו משתמשים בשפה ביחס לתיאור העולם ולמדע. שם השפה חייבת להיכנע למגבלות המדעיות, ולשמש כ"מצלמה" מדויקת המתארת מציאות. אבל יכולים להיות תחומים אחרים, כמו הדת, שבהם כללי המשחק אחרים, ואז יש לגיטימיות להשתמש בשפה באופן אחר.
במילים אחרות, אם קודם דרשה הפילוסופיה דרישות רבות מהשימוש בשפה, וכל מה שלא התאים לדרישות אלו נחשב חסר שחר, meaningless, כעת, בשימושים האחרים של השפה, אפשר להרחיב ולמתוח את ה־meaning, אף שזה לא במשמעות ה"מדעית" של השימוש בשפה. בשימושים האחרים של השפה שולטות נורמות אחרות, ואם תתקיף אותי לפי הקריטריונים המדעיים שלך, פירוש הדבר שאתה מתקיף את כללי השחמט עם קושיות מתוך משחק הדמקה.
ויטגנשטיין טוען שגם במסגרת השפה הדתית יש כמה "משחקי לשון" שונים. במסגרת הדת משתמשים בשפה בכמה אופנים שונים. ייתכן שבסיטואציות שונות אנו משתמשים באותן המילים, אך בכל פעם יש למילים אלו משמעות ותפקיד אחרים. ובוודאי משמעות שונה מאשר כשאותן המילים משמשות בשפה הפילוסופית הטהורה או המדעית.
כך הפילוסופיה של השפה עומדת בתווך שבין שני קטבים. הראשון, הקשוח, השולל את האפשרות של השימוש בשפה פילוסופית ביחס לדת. הקוטב השני, "משחקי השפה" של ויטגנשטיין, נותן מקום לשימוש גמיש וחופשי הרבה יותר בשפה בעולם הדתי, ללא צורך להעמיד לביקורת קפדנית כל שימוש שאנו עושים במילים. עוד על כך, ועל היישום של רעיונות אלו בשפה הדתית, ברשימה הבאה אי"ה.
