מחירי הנופש הפכו יקרים מאוד, ויש אנשים שאומרים: זו חזירות, בעלי המלונות והצימרים הם חמדנים. אני רוצה לחזק את המתלוננים. הרי כאשר המלונות והצימרים היו סגורים למשך חודשים ארוכים, בשיא הקורונה, כולנו מיהרנו באופן אישי לתרום מכספנו בנדיבות למלונאים ולבעלי הצימרים, כדי שתהיה להם פרנסה ראויה. ועכשיו הם שכחו הכול, וגובים מאיתנו מחירים מטורפים.
אה, בעצם לא תרמתם להם בתקופה הארוכה שבה נשבר מטה לחמם? הסתפקתם בידיעה שהממשלה נותנת להם משהו, כך שלא ירעבו? זה הגיוני, כי האמת היא שגם אני לא תרמתי כסף למלונאים אקראיים בתקופה ההיא. אם כך, יש כאן משהו לא מובן: אחרי שהם סבלו לבד בתקופת השפל, איך נוכל להצדיק את הדרישה שלא יגבו מאיתנו מחיר כלכלי ריאלי בתקופת השיא?
אנשים אומרים שהעניין הוא שהמלונאים חמדנים ושהם חושבים רק על הרווח שלהם, וגובים את המחיר הכי גבוה שהם יכולים לקבל. הטיעון הזה תקף רק אם הטוענים עצמם נוהגים אחרת: אם כשהם מוכרים את דירתם הם מורידים שלושים אחוז מהמחיר הריאלי, כדי לא להיות חמדנים. אם הם לא עושים כך, אם כשהם מוכרים דירה או רכב הם מבקשים את המחיר הכי גבוה שיוכלו לקבל – קשה לי להבין למה מצפים מבעלי המלונות שינהגו אחרת.
האמת היא, שמחיר גבוה אינו תוצאה של "חמדנות". אם המחיר שיקבל המוכר תלוי ברמת החמדנות שלו, הרי המלונאים הם צדיקים על שאינם גובים מיליארד שקלים ללילה. רמת החמדנות אינה שיקול רלוונטי: מי שמוכר שירותי מלון, כמו כל מוכר, מבקש את המחיר שהוא יכול לקבל. כשיש הרבה ביקוש ומעט היצע – המחיר עולה, וכשהמצב מתהפך – המחיר יורד. בשיא תקופת הקיץ יש הרבה ישראלים שרוצים לנפוש במלון או בצימר, ובשבועות הספורים הללו המחיר אכן גבוה. תמיד אפשר לצאת לנופש בחורף, ולשלם חצי מחיר. אפשר גם לא לנפוש.
קשה לנו לעתים להבין את האופי הלא אישי של מנגנון המחירים, כי הוא מנוגד לאינטואיציה האישית שלנו, שרואה בכל פעולה יוזמה אנושית וכוונה אנושית. אפילו כשיורד עלינו גשם מפתיע באמצע הרחוב, אפשר לשמוע אנשים שמקללים אותו, כאילו המטח הפתאומי הוא קנוניה מטאורולוגית אישית נגדם. אבל לגשם אין שום דבר נגדנו או בעדנו. הוא תוצר לא אישי של נתונים עובדתיים – וכמוהו מחירי המוצרים. אם ידועים לנו הביקוש וההיצע המדויקים, נוכל לחשב את המחיר הסופי שיידרש מאיתנו, בלי קשר לאיכויות האישיות של המוכר.
יש אפילו כלכלנים שמסבירים שטוב שהמחיר עולה כאשר ההיצע נמוך. למה טוב? כי המחיר הגבוה מסנן את אלו שפחות צריכים את המוצר. הבעיה בישראל בתחום הדיור אינה מחירים גבוהים, אלא מיעוט דירות. בהינתן העובדה שאין מספיק דירות בישראל, מה היה קורה לו הממשלה הכריחה את המוכרים למכור בזול? ראשית, היצע הדירות למכירה היה יורד עוד יותר, כי הרבה אנשים היו נמנעים מלמכור במחיר נמוך. שנית, הרבה אנשים שלא באמת חייבים דירה משלהם – למשל, סטודנטים שגרים עם שותפים – היו ממהרים לקנות דירות בזול, וזוגות צעירים שחייבים קורת גג היו נשארים בלי כלום. שני סוגי אנשים קונים גם כשהמחיר גבוה: העשירים, שתמיד יסתדרו, ואלו שממש צריכים את המוצר הזה. מבאס לקנות דירה במחיר גבוה, אבל עוד יותר מבאס לישון ברחוב. למחיר גבוה יש פתרון: להעלות את ההיצע. מחיר הדירות יֵרד כשהממשלה תשחרר עוד קרקעות לבנייה; מחיר הנופש ירד כשהרגולציה תקל על יזמים לבנות עוד בתי מלון.
מה לגבי מידות הנפש הטובות, שעליהן הורתה תורתנו? מה לגבי החמלה והנדיבות? האם מחקנו אותן מהמילון שלנו? האם בתחום הכלכלה שולטים בנו רק הביקוש וההיצע? חלילה; אלא שמידות הנפש הטובות נשמרות למי שבאמת זקוק להן. סבא וסבתא שלי השכירו דירה, ובמשך שנים רבות גבו שכר דירה נמוך מהדייר שלהם, כי היו לו ילדים רבים ופרנסתו הייתה קשה. זו נדיבות, שלא הופנתה כלפי כל דייר אקראי, אלא כלפי מי שבאמת צריך. בעל צימר נדיב לא יוריד את המחיר הקבוע, אלא ייתן הנחה גדולה למשפחה נזקקת. מי שיכול להרשות לעצמו פינוקים יקרים, אינו זקוק לנדיבות הזו.
ועוד דבר: אתם כבר במלון? שילמתם? עכשיו כדאי להפסיק להתלונן, כי כך רק נהרוס את החופשה. אלא אם כן, כמובן, הקיטורים הם חלק מההנאה שלנו; להנאה הזו לפעמים באמת אין מחיר.
