בין תמונות הניצחון של ארטיום דולגופיאט בלטה תמונתו של אביו הגאה אולג, שנתפס על ידי צוותי הצילום ביציאה מביתו. בעברית מקרטעת סיפר האב לאנשי התקשורת כי הוא בדרכו לעבודה והתוודה שלא חשב לקחת יום חופש גם ביום היסטורי שכזה. התשובה התמימה, כדרכן של אמירות אגביות מסוג זה, עפה ברשתות החברתיות.
ישראלים תמיד אוהבים להתפעל ממוסר העבודה הסובייטי. הוא מזכיר לנו את דור ההורים שלנו, חלוצי הביצות, פורצי החומות, אנשים שלא מוותרים לעצמם ויבואו מתים לעבודה כי הם לא יודעים מה זה לקחת יום מחלה. שמתי לב שבהלוויות האחרונות שהייתי בהן, רובן של הורים מבוגרים של חברים, יש נטייה לשבח את עבודתו הקשה של המנוח. "אני זוכר את היבלות שהיו על ידיו כשחזר מיום עבודה", "כל מה שעשה עשה בעשר אצבעותיו".
קשה להישאר אדישים מול מסירות שכזאת, ובכל זאת – כשצפיתי באולג דולגופיאט צועד לעבודתו במקום לשבת בבית, לפתוח שמפניה ולקבל מברכים, קצת נעצבתי בשבילו. לא על מוסר העבודה שהפגין, אלא בגלל הידיעה שרוב הסיכויים שמדינת ישראל לא תדע לתגמל את משפחתו על ההקרבה שלה בדרך למדליה.
הנה תחזית לא מופרכת: בניגוד לאריק זאבי וירדן ג'רבי שידעו למנף את הזכייה שלהם גם לקריירות פרסום, ארטיום דולגופיאט לא צפוי ללכת בכיוון הזה. הוא צנוע מדי, לא עושה מעצמו עניין, ואם יסיים את חייו בתור מאמן נבחרת ישראל בהתעמלות זה עוד יהיה יפה.
אבל יש גם סיכוי שיקרה לו מה שקרה למיכאל קלגנוב, ואם אתם מגרדים קלות בקרקפתכם בניסיון להיזכר במי מדובר, אז גם הוא זכה במדליית ארד בסידני כשהתחרה בשיט קיאקים, ומאז הספיק לרדת מהארץ. "מה מקבל ספורטאי שנתן את כל מה שיש לו, את כל השנים היפות שלו, את כל הכוח – ועוד הצליח?" אמר בריאיון לחדשות 12, "הוא מקבל עבודה כמדריך חדר כושר בכפר המכביה".
סימון ביילס, לעומת זאת, בחרה לפרוש ברגע השיא בין השאר בגלל מה שהכתבים בחרו לכנות "קריסה מנטלית", ויש עכשיו איזה טרנד של פרשנים שמרניים שנורא נבהלו מהאמפתיה הציבורית שקיבלה וישר רצו לשרבב איזה מאמר נוקב על כך שמצופה מספורטאי־על לדעת להתמודד עם מצבי לחץ, כי הם נורא מוטרדים מזה שעכשיו השאפתנות בספורט תיפסק ולא יהיו לנו יותר גיבורים שמתעללים בעצמם בשביל מדליה כדי לרצות את צ'אושסקו. שזה, אגב, אקורד שמרני שתמיד חוזר על עצמו בסיטואציות כאלה. אוי־אוי־אוי, מה יקרה אם נתחשב יותר מדי בצרכים הנפשיים של מתעמלת. המצב ממש עלול להידרדר ותכף יתחילו לקדש את החולשה והמסכנות ויכניסו לכאן פליטים, יפחדו לעצור פלסטינים, יחוקקו חוקים בעד הומואים, ובעולם ישלטו קייטנות עם אמירה פרוגרסיבית סטייל כנפיים של קרמבו.
אני שמרנית ביסודי, ובכל זאת, כל כך עייפתי מהקשקוש השמרני הזה שצץ בכל פעם שהציבור מצליח לגלות מעט רגש כלפי סיטואציה אנושית. כמו איזה ציניקן שמריח באפו ורדים ורץ לחפש ארון מתים הם ישר מתעוררים בבהלה – שומו שמיים! התחשבות בספורט? לאן עוד נגיע משם?
הסירו דאגה מליבכם, לא נגיע לכלום. עולם הספורט תמיד ימשיך להצמיח גיבורי־על שמוכנים למחוק את אישיותם, לסכן את נפשם ואת גופם בשביל מדליות. הטרנד הזה לא הולך להיעלם. אבל השבוע התפנה גם מקום למישהי שאמרה סטופ ולא הייתה מוכנה לשלם את המחיר.
מול סיפור המסירות וההקרבה של דולגופיאט עומד סיפורה ההופכי כמעט של ביילס. מהצד האחד – עולה חדש שהקריב את כל ילדותו עבור המדליה, ועלול לגלות באיזו מהירות שוכחת ישראל את מנצחיה, ומהצד השני מתעמלת מצטיינת שהושקעו בה מיליונים, וברגע האמת לא היססה להכריז שהמחיר גבוה מדי ושאינה יכולה עוד. ילדי הבומרס מול ילדי ה־Z. דור של אנשים שמקדשים יבלות בידיים מול החוצפה של המילניאלס.
לשניהם יש מקום בפנתיאון. גם לידיו המיובלות של דולגופיאט, אבל גם לבגדי האימונית שעטפו וניחמו את ביילס. כי השירות שהיא עשתה עבור מתמודדי נפש שווה יותר מאלף מדליות. בתוך הסגידה למוסר העבודה של הספורטאים צריך גם להתחיל לדבר על המחירים, ומה ערכו של הספורט בלי האפיזודות הקטנות האלה שמלמדות אותנו משהו גם מחוצה לו? מה הוא שווה אם אין מקום גם לאצן הקתולי שמוותר על תחרות כי הוא לא מוכן להתחרות ביום ראשון, או למאמן האיראני שלוחץ יד למאמן הישראלי?
