בשנת 2016 הוגשה לכנסת הצעת חוק מטעם ח"כ מסיעת הליכוד במטרה למנוע מחברי כנסת לעתור לבג"ץ כנגד החלטות של הכנסת. ההצעה עוררה רעש רב והעלתה לדיון את הנושא, אך נבלמה ולא התקדמה.
לפני שבוע, וחמש שנים לאחר הגשת הצעת חוק זו, עתרו חברי כנסת מהליכוד ומש"ס לבג"ץ כנגד חלוקת הועדות שהציעה הקואליציה והצביעה עליה הכנסת. לדעת העותרים ההצעה סותרת את תקנון הכנסת. העתירה העלתה את חמתם של רבים בימין שטענו על כריתת הענף הימני המתנגד למעורבות של בג"ץ בתוככי בית הנבחרים. ומכאן גם טענו על צביעות, שאותם חברי כנסת מתנגדים רצו לבג"ץ בדרישה למעורבות. אולם האם כך אכן הדבר?
ראשית, נדרש לתאר את הסוגיה המשפטית, על מה הוויכוח? תקנון הכנסת קובע כי חלוקת הכוחות בוועדות השונות בכנסת תהיה חלוקה יחסית. חברי הכנסת מהקואליציה מציגים כי אכן החלוקה יחסית, בשקלול הכולל כל סיעה מקבלת ייצוג היחסי לגודלה. חברי הכנסת מהאופוזיציה טוענים כי החלוקה היחסית צריכה לבוא לידי ביטוי בתוך הועדות עצמן ולא בחלוקה הכוללת, בכל ועדה הכוח צריך להיות יחסי לגודלה של כל סיעה.
תקנון הכנסת, שהוא המסמך המשפטי המסדיר את מרבית כללי המשחק הפרלמנטריים, לא קובע באופן מפורש מי מבין השניים צודק, ולכן לכאורה מתעוררת לאקונה. בעבר בכנסת פעלה ועדה שתפקידה הייתה לפרש את הלאקונות תקנון הכנסת, היא נקרא "ועדת הפירושים", אך מנוחתה עדן. בחוסר הסכמה פונים חברי הכנסת מהאופוזיציה לבקשת סעד מבית המשפט.
לטיעונים נגד חברי הכנסת מהימין יש להשיב באופן מסודר, כיוון שאכן ישנו סיכון כאשר עותרים לבג"ץ בדרישה לסעד, במיוחד כאשר חוששים מחיזוק מעמדו של בית המשפט מול הכנסת. כיוון שעתירות אלו עשויות לגרום למעורבות יתר של בג"ץ בתהליכים פוליטיים הנדרשים להיות מוכרעים בהסכמת חברי הכנסת ולא בהכרעה משפטית 'מלמעלה'.
אולם אין כאן 'כריתת ענף', כיוון שהעתירה מבקשת לקיים הלכות קודמות של בג"ץ. בית המשפט העליון הפך ברבות השנים למעיין תחליף לבית משפט לחוקה, וכבר הכיר בג"ץ בעניין נמרודי כי תקנון הכנסת הוא בעל מעמד חוקתי. עוד קבע בית המשפט, כבר בתחילת שנות ה-80 בבג"ץ 'שריד נ' הכנסת', כי הוא רשאי להתערב בהחלטות הנוגעות לסדרי עבודתה של הכנסת רק כאשר קיים חשש לפגיעה של ממש במה שכינו השופטים "מרקם החיים הפרלמנטרי", וב"יסודות המבנה של משטרנו החוקתי".
תפקידו של בית המשפט מתן סעד לאדם שטוען שזכויותיו נפגעו. קל וחומר חבר כנסת, שטוען שזכויותיו הפרלמנטריות כמייצג ציבור נשללות ממנו, ויכולת הייצוג שלו מצטמצמת נוכח 'דריסה' של כללי המשחק הפרלמנטריים הקבועים בתקנון. תפקידו של בית המשפט הוא הכרעה בסכסוכים קונקרטיים, כמובן שאין מדובר בוויכוח בין שני מוסכניקים, אלא בית חברי כנסת. אך במובן זה אין הבדל, מדובר בדרישה להכריע בסכסוך שלחברי הכנסת יש בו נגיעה אישית, שזכויותיהם הספציפיות נפגעו.
בנקודה זו נדרש לעשות את ההבדל בין חבר כנסת העותר לביתה משפט כ'עותר ציבורי', לבין חבר כנסת שעותר כאשר הוא הנפגע הישיר. הפרופ' מני מאוטנר חקר את עתירות חברי הכנסת לבג"ץ וחילק את העותרים לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה היא קבוצת העתירות של חברי כנסת שנועדות למנוע פגיעה ישירה בהם. הקבוצה השנייה היא קבוצת העתירות המכוונות למנוע מהממשלה לעשות מעשה כלשהו. הקבוצה השלישית היא קבוצת עתירות של חברי כנסת המבקשים לקדם באמצעות בית המשפט אידאולוגיה ואג'נדה פוליטית.
קבוצת העותרים השלישית "השליכה הכל על בג"ץ" כמאמרו של יוסי שריד, מרבית חברי הכנסת העותרים מהשמאל היו חלק מעותרים ציבוריים. כלומר עקפו את החלטת המחוקק והעבירו את ההחלטה למגרש המשפטי לאחר שהפסידו במגרש הפוליטי. את הדברים שלא הצליחו לקיים ביום הבוחר העבירו להכרעה ביום העותר, בפרפרזה על דבריו של השופט אלכס שטיין.
בתוך מסגרת זו יש להבין את עתירת חברי הכנסת מהליכוד ומש"ס, אין להם בקשה להימנות בקבוצה השלישית. הם עותרים לבג"ץ בבקשת סעד מאחר שלטענתם זכויותיהם נפגעות על ידי פגיעת הרוב בפורמליות של תקנון הכנסת. דבר זה אינו צביעות, וגם אינו כריתת הענף הימני המתנגד ל'מלוא כל הארץ משפט'. אלא מהלך ראוי, אך ראוי גם להיזהר לא להשליך על בג"ץ את הכל, ולא להידרדר למחוזות חבר כנסת כעותר ציבורי.
