לא יודעת מה איתכם, אבל כשאני רואה סכין יפנית אני חושבת על מיץ פטל. הספר, לא המשקה. בילדותי הרחוקה הציגה לנו הגננת אורית בהתרגשות את ספרה הפנתיאוני של חיה שנהב, המלווה בציוריה של תמרה ריקמן, והדגימה לנו בזהירות כיצד אפשר לחתוך את הדף שאיור הדלת מופיע בו כך שמיץ פטל הארנב יציץ מתוך הדף הבא. בשבוע הספר הקרוב למקום מגורינו נרכש עותק ביתי של הנ"ל, וילדת הגן שהייתי תפסה זוג מספריים, ובתנועות בלתי עדינות בעליל חתכה את הדף עם הדלת וחצי ארנב. לו רק הייתה לנו סכין יפנית כמו לגננת אורית, הדלת הייתה עומדת עד היום על תילה. או שהייתה חסרה לי אצבע. כך או כך, תפקידה של הסכין היפנית בעיניי מאז ועד היום הוא לסמן סדק צר ובלתי נראה בלי לחתוך את הדף כולו.
אנשים סבירים יותר רואים סכין יפנית וחושבים על בריסטול או על צינור דק שיש לקצר. אחמד נאפז מסלמה מהכפר דהיישה, לעומת זאת, רואה סכין יפנית ורץ לרצוח יהודי. תודה לא־ל, זה לא הצליח לו; תודות לבית המשפט הצבאי במחנה עופר, בעוד 15 שנה הוא יוכל להמשיך לנסות. הפרקליטות הצבאית דרשה גזר דין של בין 19 ל־25 שנות מאסר, בהתאם ל"חוק המאבק בטרור" המציב רף ענישה מחמיר למחבלים, אבל השופטים החליטו אחרת. נכון, הם מסכימים שכוונתו של מסלמה הייתה גרימת מוות בכוונת תחילה, אבל מקילים בעונשו מאחר שמדובר בפעולה ספונטנית. לולא מצא את הסכין היפנית שעשתה לו חשק לראות דם, כנראה היה בוחר במסלול חסידי אומות העולם. יד המקרה פשוט הובילה אותו בדרך אחרת.
אהרן הלר, הקורבן של מפגן הספונטניות הזה, נדקר תשע פעמים בפניו. מסלמה ארב לו והמתין לשעת כושר לתקיפה, אולם לטעמו של השופט ראני עאמר היה זה "תכנון קצר מועד". "אין דומה מקרה זה למקרה אחר שבו יוצא נאשם מביתו כדי לבצע פיגוע ומצטייד לשם כך מראש בכלי משחית", קבע כבודו, "אז פוטנציאל הפגיעה עשוי להיות קשה יותר בעקבות ההצטיידות המוקדמת".
כמו הלר, גם נירית זמורה יצאה בחיים מניסיון רצח. כמוהו, גם היא נאלצה לספוג את ההחלטה השערורייתית של בית הדין הצבאי – הפעם של מטה יהודה – שחמל על המחבל הפוגע הרבה יותר מאשר על הנפגעת. לפני שש שנים, במתחם הקניות של צומת גוש עציון, דקר חמזה אלפילאת את זמורה בגבה בעודו צועק "אללהו אכבר"; הסכין נשברה וחייה של זמורה ניצלו הודות לניתוח מורכב להוצאת הלהב שפצע אותה באורח קשה. עורכי דינו של אלפילאת טענו שהסכין הייתה קצרה מכדי להרוג, מה שמלמד שלא הייתה לצדיק מחברון כוונה לרצוח את זמורה, אלא לפגוע בה בלבד. קצת להרוס לה את החיים, לא לחסל אותם. בקטנה. טיעוני המכבסה הללו הספיקו לבית הדין הצבאי כדי לבטל את האישום בניסיון לרצח, ולהסתפק בחבלה בכוונה תחילה. הרכב השופטים של צבא ההגנה לישראל במטה יהודה בחר לאמץ את קשקשת הסנגוריה המניפולטיבית, להתעלם מהסתירות בעדותו של הרוצח המועד, ולפרגן לו ענישה מופחתת. לא מחבל שטעה בהערכת הפוטנציאל של הנשק שבידו, אלא ויל האנטינג מקומי שמחשב את זווית הפגיעה מול אורך הסכין, ולא יוצא לפיגוע לפני שהוא פותר משוואה בת שני נעלמים ומגיע לתוצאות הפציעה המיטביות בלי לסכן חיי אדם.
העיוורון של מערכת המשפט הצבאית לא שונה מהעיוורון שרבים מאיתנו שותפים לו, ברצון הנואש לחיות חיי מנוחה ושלום לצד שכנינו הערבים. רק לפני שלושה חודשים בערו הערים המעורבות בהתלקחות ספונטנית להכאיב. בעכו ובלוד, ביפו וברמלה עדיין מסתובבים תושבים יהודים הלומים ואבודים. הם מתקשים לעכל איך השכן שרק יום קודם לכן חייך ואמר בוקר טוב כיוון לפתע מפגעים אליהם הביתה, או ביקש לפגוע בהם בעצמו. החיוכים חזרו כבר לחדרי המדרגות, גם ה"שיהיה לך יום טוב" וה"שלום־שלום"; אבל הפעם מדובר בשלום עם כוכבית. שלום, למעט מקרה שבו נמצא בספונטניות סכין יפנית, ואז נראה מה יהיה. שיהיה לך יום יפה, בכפוף להסתת חמאס.
הקלות הבלתי נסבלת של הרצח הלאומני בישראל מאיימת הרבה יותר דווקא כשהמעשה הוא ספונטני, נטול רקע או תכנון ממוסד. היא מלמדת על תנועות עומק בחברה שרוב מוחלט של הישראלים מעוניינים בקשר טוב איתה, אבל היא עצמה מעוניינת בחיסול המפעל הציוני על תושביו היהודים. ההתעלמות מההתפרצות שמתחבאת מתחת לפני השטח, שפולטת מדי פעם אדי חום ומפזרת אותם מהר שלא נרגיש, לא שומרת על חיי אדם אלא מסכנת אותם. הקרע הזה קיים והוא חד וחותך ומתפתח. הוא הולך ונפער כמו סדק צר על נייר, בלתי נראה, מתקדם בלי לחתוך את הדף כולו. בינתיים. סכין יפנית אקראית, שרק מחכה לסכין ארוכה מספיק שתבוא ותחליף אותה.
האינסטוש של סנש
בעקבות הטור על חנה סנש שהופיע כאן לפני שבועיים התגלגל לידיי סרטון מבית היוצר של חיל החינוך בפיקוד מרכז, שכולו מחווה ליום הולדתה המאה של הצנחנית הכי מפורסמת בהיסטוריה היהודית. הכוונות טובות, הביצוע מעט מקומם. לא רק בשל אי הדיוקים ההיסטוריים הבוטים, אלא בעיקר בגלל המדיום ששוב מבקש להנגיש לנוער את ההיסטוריה בכפית. אחרי הסטורי של אווה, קבלו את האינסטוש של סנש.
תפיסת החינוך במאה ה־21 מסרבת ליישר קו עם הפרימיטיביות שלפני עידן הטלפונים החכמים. אחרי שהתרגלנו לקבל מידע זמין בלחיצת כפתור, אנחנו משעבדים גם את בלוטות הרגש בהחייאה מלאכותית של כל חוויה. במקום להוביל את הנוער לשבילי ההיסטוריה, התפיסה הזו מתעקשת לגרור את ההיסטוריה לעידן הטכנולוגי של הנוער. במקום להיכנס לנעליה של סנש, אנחנו מכניסים אותה לכפכפי ההוואיאנאס שלנו. היא הרי אהבה להסתובב בחוף, לא? שתתרגל.
בקרוב בשיעורי תנ"ך והיסטוריה: הצצה לחשבון הטוויטר של ירמיהו איש ענתות, וחשיפת התכתובת בקבוצת הוואטסאפ של משפחת אהרנסון. ספוילר: החלק הכי עצוב מגיע כש"שרה עזב/ה את הקבוצה". היסטוריה? הצחקתם אותנו. סטורי – זה כל הסיפור.
