ממש בימים אלה אנו חווים התנתקות שנייה, שקטה. 16 שנים לאחר ההתנתקות הקודמת, הרועשת, גדודי חיילים לא צועדים בשורות ואין מנהלת סל"ע שמבטיחה פתרון לכל מתיישב, אבל שטחים נרחבים נקרעים מדי יום ממדינת ישראל ומהעם היהודי. מבנים של יהודים נהרסים בידי המנהל האזרחי ביצהר ובדרום הר חברון. ועדת התכנון העליונה תוקעת את הבנייה ביהודה ושומרון. שורות־שורות של מבנים פלסטיניים נבנים בפראות וכובשים את השטח. והממשלה צוברת פיגור משמעותי בכל הקשור לקביעת העובדות בשטחים אסטרטגיים.
אולי ההגדרה הנכונה יותר היא מלחמה. מלחמה שאנו מפסידים בה. הצבא הפלסטיני החמוש בפטיש ובטרקטור מביס את מדינת ישראל ומצליח במקום שמדינות ערב נכשלו בו פעם אחר פעם. הוא כובש שטחים גדולים יותר מכל שטחי היישובים שפונו בגוש קטיף. המציאות בפועל היא שחזון מדיני לא נמצא על הפרק, אבל המאבק לחיסול ההתיישבות היהודית קיים אף קיים. בחסות אמריקנית ואירופית ולצערנו גם פנים־ישראלית, במיוחד לנוכח הרכב הממשלה החדש, נקבעת בשקט־בשקט המציאות בשטח. המערכה מוכרעת. הישגי מלחמת ששת הימים נמחקים ביסודיות.
במזרח התיכון בכלל ובמדינת ישראל בפרט אין ריק. אין הקפאת מצב. אין "לקחת את הזמן". בעיות שאינן מטופלות הולכות וגדלות לממדים מפחידים, ומי שמנצל כל רגע שחולף הוא מי שירוויח את כל הקופה. במזרח התיכון בכלל ובמדינת ישראל בפרט, בעיות תופחות במוקדם או במאוחר לאיום קיומי.
בירוקרטיה בלתי נגמרת של אישורים עד לבנייה בפועל היא מחזה נפוץ בכל רחבי מדינת ישראל, אבל מה שאנו, במועצות וביישובים, נדרשים לעבור עד שלבנה אחת תפגוש את חברתה כולל אישורים על גבי אישורים, הרבה מעבר לנדרש מקבלן שבונה בתחומי הקו הירוק – והאישורים הללו ניתנים בוועדה שכלל לא מתכנסת.
משמעות הדבר היא שתהליך הבנייה הופך לסיוט ללא הגבלת זמן. גם אם אתה פועל לפי הכללים, איש אינו מבטיח שתגיע אל המנוחה ואל הנחלה. זהו עוול ואי צדק משווע, שפוגע קודם כול ביישובים קיימים המבקשים לפרוץ קדימה. אי אפשר לנהל כך לוח זמנים של עשייה. וכאשר הזמן היקר חולף ללא מעש, המציאות בשטח מאיימת על ההתיישבות ועל מדינת ישראל כולה.
ואולי הבעיה אינה הזמן האבוד אלא הרצון, האבוד גם הוא. הרצון להילחם בבנייה הפלסטינית הלא חוקית, הרצון לקדם בנייה יהודית בלי להתנצל, הרצון לבנות את אביתר בלי בושה, הרצון לקדם את ההתיישבות הצעירה ולייסד עוד יישובים, כי אין ראוי וציוני יותר מכך, ובעיקר הרצון להיגמל מהמנהג המגונה להרגיש טוב עם עצמנו ביהודה ובשומרון רק אם יש בית יהודי הרוס בסופו של התהליך. הגיע הזמן שנרצה פעם אחת ולתמיד לקום ולהכריז שזאת ארצנו, בלי להתנצל, ולהסתער קדימה בכל הכוח והמרץ. אי אפשר לתת גז כשהרגל על הברקס.
הממשלה החדשה אולי לא תפנה את יהודה ושומרון בידיים. אבל אבתיסאם מראענה היא חברה ממלאת מקום בוועדת החוץ והביטחון, ומנסור עבאס וחבורת רע"ם הם האצבע שמחזיקה את הממשלה, שכל ייעודה הוא לשרוד. אז היא גם לא תבנה את יהודה ושומרון. איך אמרו מחוללי הממשלה הנוכחית? "לא מתעסקים בנושאים שנויים במחלוקת".
במצב כזה אי אפשר לחמוק מהתחושה ש־16 שנים אחרי הפעם הקודמת, 16 שנים אחרי שההתיישבות היהודית בחבל ארץ מסוים לא התבססה על אדנים יציבים מספיק ושילמה על כך במחיר קיומה – שוב אווירה של סכנה מאיימת על בית־אל ועפרה, אלקנה וקדומים. לאחר שכבר קיווינו וחשנו שהחרב האימתנית של חורבן ההתיישבות הושבה לנדנה, החנק שאנו חווים היום, ובעקבותיו לימת הצמיחה במספר התושבים, מזכירים לנו שמה שמתחיל בשקט נגמר ברעש גדול.
אם השינוי המתבקש לא יחול בהקדם – ובראשו קידום בנייה בוועדת התכנון העליונה, שלא התכנסה זה חצי שנה – לא יהיה מנוס מלהבין ששבה השעה לקום ולצאת למאבק. אין ריק במזרח התיכון. אנו צריכים להילחם בהתנתקות השקטה לפני שנקום ונגלה שאיבדנו זמן יקר, והפסדנו במלחמה.
שי אלון הוא ראש מועצת בית־אל
