לפני שבוע שודרה בתוכנית של קלמן ליבסקינד בכאן 11 כתבת ארכיון מופלאה על אירועי ההתנחלות בסבסטיה באמצע שנות השבעים. השבוע הלך לעולמו אחד האנשים המוכשרים שעמדו מאחורי גיוס ההמונים שנצפו בכתבה – בני גל. הוא לא היה רב וגם לא איש שטח, אלא מתווך מילולי כריזמטי בין הרעיונות הנשגבים לבין הציבור הרחב, זה שהוריד אותם בכישרון מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
גל, קיבוצניק שחזר בתשובה בעיצומם של לימודי קולנוע בגרמניה, נעשה לאחד מבני ביתו של הרב צבי יהודה קוק. כשהתברר שם ניסיונו בעבודה במשרד פרסום ידוע בתל־אביב, גייסו אותו חנן פורת והרב לוינגר לטובת אתגרי הדור. "אחרי שחזרתי בתשובה לא האמנתי שאשוב עוד לעסוק בפרסום", סיפר לי בריאיון עיתונאי ב־1983, "העיסוק הזה נכרך בתודעתי בעולם הרצחני שהותרתי מאחור. לא חלמתי שאשוב אי פעם למדוד אינצ'ים ולהריח לוחות דפוס". הכותרת, אגב, הייתה "בני מוכר את ארץ ישראל".
"מאיר הר ציון ונעמי שמר יוצאים בראש צעדה לילית לאלון מורה", בישרו המודעות שפרסם בני גל בשם גוש אמונים בשבוע הגורלי של סבסטיה 1975. כך, בפשטות שיווקית משכנעת, בלי מילים ארכאיות, נקראו צעירי הימין הדתי אל הדגל. רק אחרי שהמודעה נמסרה לעיתונים טרח הפרסומאי הצעיר לדווח למשוררת הנערצת על תוכן המודעה, ו"השפופרת רעדה מהצעקות שנשמעו מהצד השני: מה זה? קודם מפרסמים ואחרי זה מבקשים רשות?!". אבל כעבור יומיים התייצבה שמר בנקודת היציאה בתחנת הרכבת בנתניה ואפילו קראה שם שיר מיוחד שהספיקה לכתוב בינתיים: "אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עמכם". עד היום הוא מצוטט בספרי זיכרונות של גיבורי האירוע.
"בעלה חיבק אותי בהתרגשות", שחזר גל באוזניי אחרי שהספיק להקים משרד פרסום מצליח. הריאיון איתו נעשה בסוכתו בבית־אל. באותו מעמד התארחו שם גם שותפו הנאמן והשמאלן רמי אלחנן, חתנו של האלוף מתי פלד, ובתו התינוקת בת השבוע, סמדר, שלימים נרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן־יהודה. למרות חילוקי הדעות הרעיוניים, אלחנן וגל ניהלו יחדיו בהצלחה מהדהדת את מסעי השיווק של מאות הדירות הראשונות בעיר החרדית עמנואל ("אז מען גיט דיר, נעם" – כשנותנים לך, קח). שניהם גם בחרו יחדיו בתמונתו של חניך השומר הצעיר יעקב שבתאי לצורך עיצוב הכרזה המיתולוגית של תנועת התחיה. לעומת זאת גל ניסח לבדו את סיסמת מתנגדי הנסיגה מחבל ימית – "לא תהיה נסיגה". אחרי הפינוי הסביר לי שהיא לא הייתה הבטחה, אלא סוג של נחמה בעלמא: "היינו על תקן רופא, האומר לבני משפחתו של גוסס 'יהיה בסדר'".
יחד עם שמאלן אחר, המאייר דני קרמן, פרסם גל את ספר הילדים הנמכר היטב שלו "ארץ תאני וענבי". בין לבין הספיק לתעד את חוויותיו האישיות בליל הפיגוע הנורא בבית־הדסה בחברון, ולהעניק גב שיווקי למסע למען חירותם של יהודי בריה"מ. "הציגו בפניי עשרות תמונות של אסירי ציון. מתוך מבחר התמונות שליתי את זו של אנטולי (נתן) שרנסקי. אז הוא עוד לא היה מפורסם. הבחירה בשרנסקי נפלה בשל העובדה שהוא צולם לבוש באפודה סרוגה, מה שהקנה לו מראה של סטודנט אמריקני מצוי. הבנתי שהמראה הזה ינגן היטב על רגשותיו של האיש הפשוט במערב. הוא יסתכל בתמונה ויאמר לעצמו: הבן אדם נראה כמו אחד משלנו".
תמונת שרנסקי מאחורי סורגים מצוירים הפכה לסמל המסחרי הבינלאומי של המאבק לשחרור אסירי ציון. גל טבע גם את הסיסמה שנלוותה אליה – "שומר אחי אנוכי", והמשיך להשיא עצות אסטרטגיות לראשי הימין. השבוע מצאתי את ההסבר שהעניק לי בסתיו 1988 להצטמקות של תנועת התחיה לשלושה מנדטים בלבד, ארבע שנים לפני התפוגגותה הסופית. במידה מסוימת הדברים תקפים גם בימינו: "התחיה שיחקה אותה וירטואוזית, אבל במגרש הלא נכון. את כל הדברים הטובים שיש לה, כמו מוסריות וחברות, הניחה בפריזר ולא הפשירה לאכילה. במקום לכסח את ערפאת או פרס, היא כיסחה את הליכוד והרגיזה את הימין. הוא לא אוהב כשמקללים את אבא ואימא".
