ארבע וחצי דקות חלפו מאז סיימה דינה אברינה הרוסיה את התרגיל האחרון שלה בקרב-רב עד שהתקבלו תוצאות הניקוד לו זכתה, ניקוד ששלח את לינוי אשרם שלנו לראש הפודיום ואת מנהלי טקס הענקת המדליות למצוא שוב את ההקלטה של המנון מדינת ישראל.
בארבע וחצי הדקות האלה תיארו שדרניות הספורט הישראליות את תחושות המתח וההתרגשות שהייתה בשיאה ברגעים אלה באולם. מכל המשפטים שנאמרו שם, אחד מהם לא היה מדויק: "מדינה שלמה מחכה לציון של דינה אברינה".
מה לעשות ובאותו הזמן בדיוק, שעת צהריים בשבת, לא כל מדינת ישראל חיכתה לציון של המתעמלת הרוסיה. בהערכה גסה, כשלושים אחוז מתושבי ישראל היהודים ישבו באותה שעה לסעוד את סעודת השבת שלהם ולא היו שותפים למתח, להתרגשות וגם לא לשמחה שהתפרצה רגע לאחר מכן בשידור חי.
חלק משומרי השבת בישראל שמעו על הזהב המשמח כבר בשבת דרך שכנים חילונים שלא יכלו להתאפק ולהפיץ את הבשורה; חלק שמעו זאת משיחות חולין נרגשות ברחוב, וכן, יש גם כאלה ששמעו על ההישג האדיר רק כמה דקות לאחר צאת השבת.
לא ניכנס כרגע לבעיה הלא פשוטה, למעשה – להדרה שחווים וחוות ספורטאים וספורטאיות דתיים, שקיום התחרויות בשבתות ובמועדים לא מאפשר להם לשאוף קדימה יותר מדי. זו סוגיה ידועה שכנראה אין לה פתרון, בטח במישור הבינלאומי.
ובכל זאת, אפשר לדבר פה על חוויית האיפוק והניתוק של אוהבי ואוהדי ספורט שהם גם דתיים. בעולם שבנוי כולו על תוצאות בזמן אמת יש משהו יוצא דופן לטובה, חינוכי, מאוד לא טלוויזיוני ואפילו קצת מתריס כלפי התרבות המערבית כשיש כאלו הממשיכים לאכול את סעודת השבת כשהם יודעים שלינוי אשרם בדיוק באותם רגעים ממש מתחרה בתחרות שעשויה להביא למדינתך את הזהב הנכסף. כאלה ששרים זמירות שבת ולא באמת יודעים אם היא הפילה את הסרט או לא. מזמנים ומברכים את ברכת המזון בלי לחוות את אותן ארבע וחצי דקות מותחות עד שייוודע באיזה צבע תהיה המדליה. יש בזה משהו משחרר, משהו שמעל לטבע. וגם זה משהו שאפשר ללמוד מהאולימפיאדה הכל כך מעניינת ומשמחת בעיניים ישראליות, שעומדת להסתיים בדיוק בראש חודש אלול.
