שלושה שופרות מונחים על המדף בספרייה בסלון ביתי. שלושה שופרות שקניתי בשנה שעברה לקראת ראש השנה, כשהיה ברור שלא נוכל לקיים תפילה ברוב עם כמו תמיד. קניתי שלושה כי רציתי שברגע האמת אצליח לתקוע את תקיעות החובה לעצמי ולבני ביתי כמו שצריך, ולפעמים לא כל כך הולך עם השופר ההוא אז מחליפים לאחר; ככה ראיתי שעושים בבית הכנסת כל השנים.
אם להתוודות על האמת, לא האמנתי שאצטרך להשתמש שוב בשופרות הללו. מבצע החיסונים היה מוצלח מאוד, התחלואה ירדה כמעט לאפס, והשופרות – הם היו אמורים להישאר לתצוגה בלבד, זכר לימים מסובכים וקשים שעברנו וצלחנו.
אבל אז הגיע זן הדלתא הארור והחזיר את אפשרות הסגר לחיינו. ומתי צפוי הסגר? כמובן, בחגים. לא, לא בחגי המוסלמים – אותם הממשלה דווקא מאפשרת לחגוג כדבעי, ובטורקיה. בהם אסור לגעת כי אין לפגוע ברגשות וטקסים דתיים של דתות שאינן יהדות. גורמים במשרד הבריאות העריכו השבוע שכמחצית מהמאומתים החדשים מגיעים מהמגזר המוסלמי, ובאופן מפתיע זה קורה שבועיים בדיוק אחרי חג הקורבן, שלא חלו עליו שום הגבלות חלילה. אבל חגים יהודיים? כולה "ספטמבר".
הגישה של כמה משרי הממשלה בימים האחרונים חשפה אדישות ציבורית מחרידה למה שהפך למעין גזירת גורל ישראלית, ולא בפעם הראשונה: צריך סגר? עושים אותו על כמה שיותר ימי חג כדי לפגוע כמה שפחות בכלכלה. כן, הכלכלה חשובה, בלי ספק. אבל מה עם הנשמה? היא לא שיקול במערכת קבלת ההחלטות של מדינה שלפחות בפעם האחרונה שבדקתי מגדירה את עצמה כיהודית?
לפני שיהיה מי שיתחיל להתרפק על מנייני הסלון והאפשרות לתפילה משפחתית ושוויונית, כי בבית אין מחיצות וכולם שרים יחד – בואו, אני מכיר את כל הטיעונים ואת כל התשובות. כאמור, התנסיתי בכך בעצמי בשנה שעברה. אבל מה לעשות, תפילות חגי תשרי נועדו להתקיים ברוב עם, בבית הכנסת, ותפילה משפחתית בבית היא צל קלוש וחיוור של היהדות. האם למישהו אכפת שרובנו המוחלט לא נשמע את קריאת התורה בראש השנה? האם יש שר שמעניינת אותו העובדה שלא נעמוד מול ארון הקודש הפתוח ונאמר את "שיר המעלות ממעמקים קראתיך השם"? האם יש נבחר ציבור בעל עמדת השפעה ממשית ששם אל לבו את האתגר העצום בקיום מצוות שמיעת קול שופר בזמן סגר, כשכל משפחה מנותקת מחברתה?
את הציבור החרדי הסגר גם כך לא ממש יעניין. העיתונאי ישראל כהן הביע השבוע מעט מהלך הרוח של הציבור הזה בטור ב"מאקו": "תחסכו לנו את הדיבור על סגר בחגים. אנחנו נמלא את הרחובות בקניות לקראת ראש השנה, את בתי הכנסת בתפילת נעילה ואת הסוכה בכמה שיותר אושפיזין. בני־ברק, אלעד ובית־שמש נקיות כמעט מקורונה, אז השנה אין לכם שעיר לעזאזל ואנחנו נקיים את מצוות החגים כהלכתן ולא בהתאם לתו הירוק".
אפשר לדון אם הסיפור הוא באמת שהערים החרדיות נקיות (כרגע, יחסית) מקורונה, והאם במקרה של התפרצות בני המגזר הזה היו מקשיבים להוראות ולהנחיות או לא, אבל את זה נשים רגע בצד. מנגד, גם את הציבור החילוני (ואפשר גם לומר: האשכנזי) שמייצגות בממשלה יש עתיד ומפלגתו של גנץ, לא מעניין אם הסגר ייפול על החגים. רובם לא פוקדים גם כך את בתי הכנסת, ולמרבה הצער הם מנותקים מתחושת הפספוס והבעייתיות שבתפילות חגי תשרי בסגר ביתי. מי נשאר? המוני עמך בית ישראל המסורתיים (רובם המוחלט מזרחים) שלא מיוצגים בממשלה הזו בשום צורה ואופן, והציבור הדתי־לאומי, שימשיך לשמור על החוק כי הרגילו אותו להתנהג כמו ילד טוב, ולא משנה מה.
אולי אין מנוס וצריך סגר. את זה יחליטו מומחי הבריאות. אולי אין מנוס ונצטרך גם סגר בחגי תשרי. עם בריאות לא משחקים, ופיקוח נפש דוחה תפילות בציבור. זה ברור. השאלה היא אם יש מישהו למעלה בממשלה ובמערכת קבלת ההחלטות שבכלל אכפת לו; שהעניין נכלל בשיקולים שלו. האם ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה – שנחגגים כבר מאות שנים בדרך מסוימת מאוד, שממשיכה את שרשרת הדורות של העם היהודי – הם עוד משהו שאפשר להשתמש בו ולנצל אותו למטרות מסוימות, כי המשק לא עובד בהם, או שהם חלק מעמוד השדרה התרבותי והחברתי שלנו כאן.
אם גם אתם מאמינים שהאפשרות השנייה היא הנכונה, אי אפשר להמשיך לנהל את השיח הזה בלי להכניס אליו גם את היסוד הרוחני־דתי־אמוני. נכון שקל להתעלם ממנו: הוא הרי לא מכניס כסף ואין לו לובי פוליטי. אבל בסוף הוא־הוא שורש הימצאותנו כאן. אם מסיבות פוליטיות כאלה ואחרות אנחנו אלה שצריכים לשאת את הדגל הזה, בואו נניף אותו בגאון. כן, אנחנו ישראלים שמעורבים בדעת עם הבריות ואכפת לנו איך ייראה יום כיפור במרחב הציבורי. כן, חשוב לנו שבשמחת תורה נוכל אנחנו וילדינו לרקוד עם ספרי תורה. כן, זה חלק מאיתנו, חלק מהחיים שלנו, חלק חשוב ממה שאנחנו רוצים להנחיל לדור הבא. אתם לא יכולים לקחת לנו את הדברים האלה בלי שום דיון והסבר. אתם לא יכולים פשוט לקרוא לזה "ספטמבר".
