"סגר בחגים", צמד מילים שכבר היינו בטוחים שלא נשמע, עלה השבוע מן האוב. מתברר שגם אחרי שנה וחצי של מגפת קורונה בעצימות משתנה, עדיין יש בקרב מקבלי ההחלטות בישראל מי שחושבים שדווקא תקופת החגים היא הזמן המתאים לסגור את אזרחי ישראל בבתיהם. בתחילה פוזרו רמזים והדלפות אנונימיות, ובהמשך אמר שר הביטחון גנץ את הדברים בפה מלא. ואכן, גם הזינוק החד בתחלואה לא מחניק את קולות המחאה לנוכח הסגר הצפוי.
בראש המוחים ניצבים נציגי הציבור החרדי, שתוהים, ובצדק: אם כבר ברור שההתמודדות עם הגל הרביעי של המגפה תכלול סגר, מדוע הוא אינו מוטל מיד? מה ההיגיון בהמתנה לתקופת החגים, שאז מספר הנדבקים והחולים קשה צפוי להיות גבוה בהרבה? למה להמתין עד שהמגפה תצא לחלוטין משליטה, ומדוע פתיחת הקניונים והפארקים בחופשת אוגוסט חשובה יותר מפתיחת בתי הכנסת בימים הנוראים ובחג הסוכות?
שר הדתות מתן כהנא הבטיח לפני כשבועיים שדין בתי הכנסת יהיה כדין מקומות הבילוי. אם מקומות הבילוי יישארו פתוחים – גם בתי הכנסת יישארו פתוחים לרווחה. רק אם מקומות הבילוי ייסגרו, יוטלו הגבלות גם על בתי הכנסת. השר הצהיר שלא תהיה איפה ואיפה, ויש לקוות שגם יקיים. אך גם קיום ההבטחה לא ימחק את תחושת האפליה. ההרגשה שאוגוסט ה"קדוש" לחילונים מקבל עדיפות על פני החגים החשובים במיוחד למגזר החרדי והדתי מעוררת זעם בלתי נמנע, וההתנגדות תהפוך את הסגר לבלתי יעיל. כבר עתה יש בציבור החרדי תחושה שהגל הרביעי הוא בעיה של החילונים. הגל התחיל אצלם והם אלו שצריכים לטפל בו. אם הסגר אכן יוטל בחגים, ואוגוסט יישאר פתוח יחסית, המרד החרדי נגדו יהיה הפעם נחרץ פי כמה, והתועלת ממנו תפחת בהתאם.
הזגזוג של אורבך
בשלהי המאה ה־19 ואילך התרגשה על רבים מיהודי אירופה חובת הגיוס לצבא, שעד אז הם היו פטורים ממנה לחלוטין. גרסה קשה ואכזרית במיוחד של הגזירה הושתה על היהודים שהתגוררו בשטחי האימפריה הרוסית. הקושי היה פיזי, אך לא פחות מכך רוחני. כיצד יצליחו לשמור על זהות יהודית וקיום מצוות בתוך מציאות חיים רחוקה כל כך מהבנה לנפשם של המגויסים? מי שעמס על שכמו את משא הסיוע לחיילים הללו מבחינה רוחנית היה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, המכונה "החפץ חיים" על שם ספרו הידוע. מעשיות רבות נקשרו לאורך השנים בדמותו. אחת מהן, שמידת אמינותה אינה ברורה, עוסקת בשאלה שהפנו אליו חיילים יהודים שגויסו בכפייה לצבא הצאר. השואלים תהו אם מותר להם לאכול בשר טרפה, כאשר זהו המזון המזין היחיד המסופק להם מאת שלטונות הצבא. החפץ חיים השיב: לאכול מותר לכם, אך לא ללקק את האצבעות.
נזכרתי במעשייה הזו כשראיתי את הברכה ששיגר ח"כ ניר אורבך מימינה לח"כ אבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה. העילה לברכה, שפורסמה בפייסבוק, הייתה מינוי מראענה ליו"ר הוועדה לנושא העובדים הזרים. המינוי כשלעצמו איננו חשוב במיוחד. הוועדה אינה ועדה קבועה, ואף לא הצליחה להפוך במשך שנות קיומה לגוף בעל כוח בעיצוב מדיניות ההגירה של מדינת ישראל. השאלה מי יעמוד בראשה אינה הרת גורל; דווקא לכן מוזרה (בלשון המעטה) הבחירה של אורבך לברך בפומבי את חברת הכנסת, ודאי על רקע העובדה שאך לפני פחות מחצי שנה מתח ח"כ אורבך עצמו ביקורת חריפה על פסיקת בית המשפט העליון שאישר למראענה להתמודד לכנסת ה־24.
"למבזי השואה וחיילי צה"ל אין מקום בכנסת ישראל", צייץ אז כהנא בחשבון הטוויטר שלו, "אחרי שבג"ץ, כצפוי, הכשיר את מועמדותה של האישה הזו, רק אזרחי ישראל יכולים למנוע את כניסתה לכנסת. אני מקווה שהשמאל הציוני ידע להעניש בקלפי את מי שבחר כנציג מפלגתו את מבזת השואה הזו וב־23 במרץ יהפוך את 'מפלגת העבודה' למושג היסטורי".
ברגעים מסוימים בחייו של יהודי הוא עשוי לחשוב שאין מנוס מלבלוע חתיכת טרפה. אך כפי שרמז בעדינות החפץ חיים לחיילים היהודים שפנו אליו, גם כשנאלצים לעשות זאת יש לזכור שזו טרפה, ולא להתבלבל. כשימינה הקימה את הממשלה בתמיכת רע"ם ובהסתמכות על חברי כנסת כמו מראענה, הסבירו לנו שאין מנוס מכך בנסיבות הפוליטיות שנוצרו. נכון, זו טרפה, הם טענו, אך הנבלה גרועה יותר. מאז, כך נדמה, חל לפחות אצל חלק מחברי ימינה בלבול, ובמקום להתקשות בבליעה הם החלו ללקק את האצבעות.
להם מותר
משפטנים הם כנראה זן מיוחד של בני אדם – ספק בני אנוש, ספק מלאכי השרת. אם לא כן, קשה להבין את שאירע השבוע בוועדת האיתור לבחירת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (מנהלי־ציבורי). אחד העקרונות שהמערכת המשפטית בישראל האדירה בשנים האחרונות הוא האיסור על קבלת החלטה בניגוד עניינים. בשרשרת פסיקות של בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, ובסדרת הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה, חודד האיסור הגורף על הימצאות עובד ציבור במצב של ניגוד עניינים. בעבר היה צורך להוכיח שהנגיעה האישית של עובד הציבור בנושא שהובא לפתחו השפיעה על התוצאה, אך כיום התפיסה היא שעצם הכניסה למצב של ניגוד עניינים במודע היא עבירה פלילית.
השבוע, כאמור, התכנסה ועדת האיתור במטרה לבחור את יורשה של המשנה ליועמ"ש לשעבר דינה זילבר, שפרשה מתפקידה לפני כמה חודשים. בפני הוועדה, בראשות היועמ"ש ד"ר אביחי מנדלבליט, הוצגו עשרה מועמדים, כולם משפטנים רציניים ובעלי שיעור קומה. אך איש בתקשורת וגם במשרד המשפטים לא הופתע כשפורסמה המלצת הוועדה. לכולם היה ברור מהרגע הראשון שמי שיזכה בהמלצה הוא עוזרו ויד ימינו של מנדלבליט, עו"ד ד"ר גיל לימון.
לימון, יש להדגיש, הוא מועמד ראוי – משפטן רציני בעל רקע אקדמי, ששירת בפרקליטות הצבאית, היה עוזר מזכיר הממשלה ואחר כך עוזרו הבכיר ויד ימינו של היועמ"ש. הוא ריכז את העיסוק במשפט מנהלי־ציבורי בלשכת היועץ, וצבר ניסיון רב ערך בתחומים הללו. האם הוא מתאים יותר לתפקיד מהמועמדים האחרים שהוצגו בפני הוועדה? זאת לא נוכל לדעת, במיוחד לנוכח הקשר הקרוב בין יו"ר הוועדה מנדלבליט ובין ד"ר לימון.
קיומה של מערכת יחסים הדוקה בין גיל לימון לאביחי מנדלבליט אינה סוד. השניים הכירו עוד כששירתו בפרקליטות הצבאית, ומאז הם צועדים יחד. כאשר בנימין נתניהו מינה את מנדלבליט למזכיר הממשלה לאחר שחרורו מצה"ל הוא מינה את לימון לעוזרו, וכשמונה ליועמ"ש נדד עמו לימון ללשכה החדשה והפך לעוזרו הבכיר. ייתכן אומנם, כדברי מנדלבליט, שמערכת היחסים ביניהם מקצועית ביסודה, אולם קרבה כזו לאורך שנים כה רבות אינה יכולה להישאר רק במישור הזה. עצם העובדה שלימון נדד בעקבות מנדלבליט מלשכה ללשכה מלמדת על אמון וקרבה ניכרים, ועדויותיהם של מי שמכירים את השניים לא מותירות מקום לספק.
אך למרות התמונה הבהירה כל כך התעקש מנדלבליט לטעון שאינו נתון בניגוד עניינים, ויועמ"שית משרד המשפטים לאה רקובר אף גיבתה את טענתו. משפטנים, כך מתברר, אינם כאחד האדם. בניגוד לכל אדם אחר הם יודעים להפריד לחלוטין בין האישי למקצועי, ואינם מושפעים כלל ממערכות יחסים ארוכות טווח. זאת בניגוד לכל עובד מדינה אחר, ובוודאי פוליטיקאי, שאילו היה מעז לחשוב לעסוק במינוי מקורב כזה באופן אישי כל כך, כבר מזמן היה מועלה על המוקד. אבל משפטנים הם כנראה זן נדיר, משהו מיוחד.
