אני בכיתה א', כולם גדולים יותר ממני, הילדה הכי קטנה בכיתה, מנסה להבין את העולם אליו הגעתי. באחד השיעורים נכנס ילד גדול לכיתה, מוסר למורה הודעה ובתגובה היא קוראת לי. לי, מכל הילדים בכיתה! אחד המורים מבקש שאגיע למרתף בית הספר, שם נמצא ציוד כלשהו ועליי ללכת לפגוש בו שם. אני זוכרת עד היום את ההתרגשות שאני נבחרתי מבין כולם, שמישהו שם לב אליי. יצאתי מהכיתה וצעדתי לאורך המסדרון. קרני השמש חדרו מבעד לחלונות והאירו את כפות רגליי שהיו גרובות בגרביים לבנות. הזיכרון הטראומטי מקבע רגעים בזמן ועד עצם היום הזה אני יכולה לאחוז בשוליה של ההתרגשות וההפתעה לקראתה הלכתי. בקצה המסדרון, מימין, היה גרם מדרגות שירד קומה. בפתח המרתף עמד והמתין הצייד לטרפו. אני זוכרת את מבט עיניו, הבנתי מיד שמשהו לא בסדר כאן, ממש לא בסדר, אבל כבר נלכדתי. לא יכולתי שלא לרדת במדרגות האלו. אני יורדת בהם עד עצם היום הזה.
ד"ר צביה זליגמן, מסבירה מדוע הזיכרון שלי של הטראומה מתחיל בחדוות ההליכה במסדרון ולא בירידה במדרגות אל המרתף: "התקיפה המינית בילדים היא רוע מוסווה. הפוגע כמעט לעולם לא מתנפל על הילדה, אלא הוא מפתה אותה: מציע קשר מיוחד ומבטיח לתת לה משהו שהילדה באמת משתוקקת לו כמו משחק או תשומת לב. בכך הוא מנצל את האמון הבסיסי של הילדה בטוב שבעולם, ואת פגיעותה. אלא שההבטחה לטוב לא רק שלא מתממשת, היא מתהפכת לאלימות. ההתפכחות מהאשליה היא המכה הראשונה בפגיעה המינית. ההבנה האיומה שאף אחד לא יבוא לעזרתה, שעצם ההנחה שהקרובים אליה ימנעו פגיעה בה ושהעולם רוצה בטובתה הינה שקרית. הרוע הזה מזעזע את קירות נפשה של הילדה, מחריב את עולמה ומותיר אותה לגמרי לבד. זו בדידות שאין כמוה, אף אחד לא היה איתה ברגע שבו מתה, ובדידותה רוויה בפחד, בושה ואשמה".
הפגיעה המינית איננה רק בגוף, זו פגיעה שהורסת את הנפש ואת מערכות היחסים שלנו עם אנשים. הילד שנפגע פוגש את האכזריות וחוסר החמלה האנושית במלוא עוזה, בגיל צעיר מדי. ולבד. ילד שננטש ונבגד נושא בליבו את הנטישה הזו לאורך חייו. את הכריתה של הילד מרשת הקיום שמבטיחה לו חיים, קשה מאוד לאחות. ילדים ומבוגרים כאחד לא יכולים לחיות בלי לתת אמון בזולת, בלי לתת יד ולקבל עזרה. כמו שמזון ואוויר לנשימה הם תנאי בסיסי לקיום האנושי, כך הקשרים שלנו עם אנשים. מי שאיבד את זה – חייו נפגעו באופן אנוש. אני וחבריי הנפגעים פגיעות מתמשכות בילדותנו, נרצחנו. אנחנו מרגישים שאין לנו מקום בעולם, מתקשים לתת אמון, ובכלל מרגישים לא שייכים למשפחת האדם. הדם לא שתת, והגופה לא התגוללה ברחוב. אבל הרצח התרחש ואנחנו כל כך כמהים להחלים.
חשוב שתדעו שכל מערכות היחסים, שאנו, הנפגעים מילדותנו, מצליחים לקיים בחיינו הבוגרים הם תוצאה של מאבק אינסופי. קשרי ידידות, קשרי משפחה, קשרי עבודה: שום דבר לא מובן מאליו. כל הישג – ניצחון. כל הצלחה היא נס בפני עצמה. מסע השיקום וההחלמה שלנו עובר דרך הנתיב הזה של מערכות היחסים. זהו מסע אינסופי של היציאה שלי מהמרתף ההוא. אני עדין נאבקת עליו. כל יום מחדש.
