יש לומר את האמת: האשמה העיקרית בגל הנוכחי של מגפת הקורונה אינה מוטלת על הממשלות אלא על הציבור הישראלי. התרגלנו לראות בממשלות את האחראיות לכל צרה בחיינו, ושכחנו לבחון קצת את עצמנו.
הישראלים הם שאחראים ליציאות האינסופיות לחו"ל, שרובן המכריע לא נבעו כנראה מצרכים חיוניים. הם אחראים לכך שעם החזרה לארץ, רבים מהחוזרים לא טרחו כלל לעמוד בכללי הבידוד, ושיקרו ביודעין לרשויות. יש אפילו עדויות רבות על זיופי בדיקות. הישראלים – כלומר אנחנו, כולנו – אחראים גם לאי ציות להנחיות בעניין המסכות, שיש בכוחן לסייע הרבה להחלשת התפרצות התחלואה. ואחרון לא חביב – יותר ממיליון ישראלים שהיו יכולים להתחסן לא טרחו כלל לנצל את האפשרות. המרמור כלפי אפשרות ההחמרה בכללים, עד כדי סגר רביעי, צריך לפיכך לפנות כלפי עצמנו או קרובינו וחברינו; הם שאחראים לכך. כמו שאמר שלום חנוך: הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם.
האחריות של הממשלה לכל זה היא לכל היותר משנית. כשם שהאחריות העיקרית על עבירות רצח, אונס, שוד ודומותיהן אינה מוטלת על המשטרה אלא על העבריינים, הוא הדין גם בעבירות חמורות פחות כמו הקורונה. ועם זאת, אין ספק שכאשר הציבור מפגין חוסר אחריות משווע, מוטלת על הממשלה וזרועותיה החובה לאכוף את האחריות: לסגור את נתב"ג למי שאין הכרח חיוני בנסיעתם; לגבות קנסות גבוהים ככל האפשר מהמפרים את כלל תקנות הקורונה, כולל עטיית המסכות; וגם לוודא את תשלום הקנסות בפועל.
לגבי החיסונים – מדינה דמוקרטית אינה יכולה לחייב את אזרחיה להזריק לגופם חיסונים, אבל גם אין סיבה שתגרום לאזרחיה האחראים לסבול בגלל חסרי האחריות. לכן מוצדק ואף חיוני למנוע מהלא מתחסנים כל מגע עם המתחסנים – בעבודה או במקומות המסחר והבילוי – לפחות כל עוד לא הוכיחו שגופם אינו נושא את הנגיף.
מלבד פעולות האכיפה הדרושות מיידית, מתבקשת המחשבה ארוכת הטווח: מדוע חברה שבעבר נודעה בסולידריות ובאחריות ההדדית שלה, בוודאי במצבי חירום לאומיים, הפכה לחסרת אחריות כל כך? על פניו נראה שהאתוס הישראלי עבר שינוי דרמטי. בעבר הוא זוהה עם ערכי התרומה והערבות ההדדית, עד כדי כך שהחורגים מהם לפחות התביישו בכך. כעת הוא מזוהה בעיקר עם מיתוג ה"לא פראייר".
ההנחה הסמויה היא שכמעט כולם לא באמת שומרים על הכללים, ומכאן שגם אני לא צריך לשמור עליהם. מה פתאום שאהיה הפראייר היחיד. הנבואה הזו מגשימה את עצמה, וגם החשיפות על בכירים שאינם שומרים על הכללים, אם בענייני קורונה ואם בעניינים אחרים, מעודדות את הציבור לא לציית להנחיותיהם.
אבל האמת היא שמיתוג ה"לא פראייר" הוא רק חלק מהסיפור. בעומק העניין עומד המתח בין החופש לאחריות. הישראלים נתבעו במשך שנים לאחריות מתמשכת: מלחמות, כלכלת צנע, התגייסות צבאית ואזרחית מתוך תחושת מצור – וגם תחושה הירואית: אחרי אלפיים שנה, הקמת מדינה מוקפת אויבים מחוץ שמתמודדת עם אתגרי בניית אומה מבית דורשת וגם מצדיקה נכונות להקרבה.
עד שקמו ממשלות שהחליטו לשחרר את הרצועה, מתוך תפיסת עולם ליברלית המתמקדת בפרט או מתוך תפיסה פופוליסטית המבקשת להחניף לציבור. לצידן קמו גם התרבות והעלית האינטלקטואלית והסבירו שזכויות הפרט עומדות במרכז המדיניות הציבורית, ומותר לפגוע בהן רק כשיש "ודאות קרובה" לפגיעה בכלל.
הגישה הזו חוזרת להכות בנו היום כבומרנג, ולא רק אצלנו אלא בעולם המערבי כולו, ובמיוחד בארה"ב: שם החשדנות המסורתית כלפי המדינה והממשלה קיבלה ביטוי קיצוני של סירוב עקבי להישמע לכלל הנחיות הקורונה. היא מכה בנו לא רק בסוגיית הקורונה אלא גם בסוגיית משבר האקלים, שיש לה הכוח לפגוע אנושות באפשרות לחיים על פני כדור הארץ. אומנם האידיאל האנושי אמור לאזן בין חופש לאחריות, אך כמו בשיטת שביל הזהב של הרמב"ם – בנקודת הזמן הנוכחית צריך להדגיש בעיקר את ערך האחריות, לא רק באכיפה המשפטית, אלא גם בהסברה ובחינוך.
