עמיתתי לעיתון ריקי ממן תיארה בשבוע שעבר בטורה במוסף יומן את המצב הבלתי אפשרי שהמעונות הפרטיים מתמודדים עמו, כאשר הם נדרשים לעמוד בתקנות הפיקוח שחוקקו בכנסת הקודמת. על חלק מהדרישות הללו המדינה תשלם; על חלק לא.
"המעבר למשרד החינוך כשלעצמו אינו הבטחה לשירות טוב יותר", סיכמה ממן. "מלבד עצם ההצהרה שעכשיו התחום מוגדר כחלק מזירת ה'חינוך' ולא ה'עבודה', לא ברור מה הבשורה הממשית לבטיחותם ובריאותם של הילדים… תינוקות בני שמונה חודשים או שנה וחצי אינם זקוקים לפדגוגיה מתקדמת; הם זקוקים למטפלת חמה, מכילה, אוהבת וסבלנית, והשכלה פורמלית לא מבטיחה דבר מאלה".
יורשה לי לחלוק עליה: המעבר מזירת ה"עבודה" לזירת ה"חינוך" אינו בשורה שאפשר לזלזל בה. כל עוד הפעוטונים נחשבו רק פתרון לשמירה על ילדים כדי לאפשר לאימותיהם – יסלחו לי הפמיניסטיות – לעבוד, הדרישה היחידה כמעט מהמטפלות הייתה דופק פעיל, והתעודה היחידה שנדרשה הייתה תעודת הלידה.
לשמחתנו, המטפלות פעלו ופועלות הרבה מעבר לדרישות סף אלו. רובן המוחלט עושות עבודת קודש, ועושות אותה היטב. חום, אהבה, הכלה וסבלנות הם אכן מנת חלקן של הרוב המוחלט של המטפלות. המקרים המחרידים של התעללות בפעוטות הם בלי ספק מקרי קיצון.
אבל האם חום ואהבה מספיקים להתפתחותם של הילדים בגילי לידה עד שלוש? התפיסה הזו, עם כל הרומנטיות שבה, סותרת את המחקר, המוכיח שהחינוך והטיפול בפעוט בשלוש השנים הראשונות לחייו משפיעים עליו עמוקות במשך כל חייו. חוקרים רבים אף טוענים שלנסיבות החיים בשנים הללו יש השפעה רבה יותר מבכל תקופה אחרת. המחנכות־מטפלות במעונות ובמשפחתונים הן שיוצרות את מציאות חייהם של הילדים במשך עשרות שעות בשבוע. לכן התנהגותן וכישוריהן הם בעלי השפעה ניכרת על כל ילד וילדה, על דור המחר ועל עתיד החברה בישראל.
המחקר גם מראה שלטיפול איכותי בשנים הראשונות יש השפעה רבה במיוחד על ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים ממשפחות עניות, שהמשאבים בבתיהם מצומצמים יותר. כתוצאה מכך, השקעה בחינוך בגילים אלו היא גם כלי חשוב לצמצום פערים חברתיים. לפי מחקרו של זוכה פרס נובל בכלכלה ג'יימס הקמן, התשואה מהשקעה בחינוך בגיל הרך למשפחות שחיות בעוני עומדת על 13.7 אחוזים לשנה. בישראל, ככל הנראה, התשואה גבוהה במיוחד.
אף על פי כן, בישראל 2021, רובן המכריע של המחנכות־מטפלות לגיל הרך – למעלה מ־75 אחוזים מהן – לא עברו הכשרה כלל. האם לא נכון לדרוש ש־99.9 אחוזים מהמחנכות־מטפלות, שעושות את עבודתן נאמנה ומעניקות לילדים חום ואהבה, יקבלו כלים חינוכיים ופדגוגיים כדי לחנך את הפעוטות שלנו ולפתח אותם קוגניטיבית, רגשית וחברתית?
המדינה מצטיינת בטיפול במקרי קצה, ולכן היא מחוקקת חוקים למניעת התעללות, אבל אינה משכילה להתייחס למטפלות לפעוטות בגילי לידה עד שלוש כמי שאמונות על חינוך ילדינו. כן, חינוך. לא רק האכלה והחלפת טיטולים.
המדינה דורשת התקנת מצלמות במעונות, אבל לא מבינה שלמחנכת־מטפלת מגיע לקבל מערכת כלים פדגוגיים וחינוכיים, ולעבור השתלמויות שייטיבו את איכות החינוך והטיפול שהיא מעניקה לפעוטות. היא מענישה את המפלצות שהתעללו בפעוטות, אבל לא מתייחסת בכבוד הראוי למי שקמה בכל בוקר לעבודה קשה ושוחקת, בתנאי שכר נמוכים להפליא, ושומרת מכל משמר על הילדים שתחת אחריותה.
מה נדרש? במילה אחת: הכשרה. בכמה מילים: אם המדינה מבקשת לחנך בשנים הקריטיות הללו, אם היא מבינה שהשקעה בגיל הזה היא השקעה בטוחה לטווח הארוך, אם היא מודעת לכל המחקרים שמוכיחים שהשקעה בגיל הרך מובילה לצמצום פערים כלכליים וחברתיים – אזי עליה לסבסד את הכשרת המחנכות־מטפלות. לא באופן חד־פעמי, אלא במשך כל שנות עבודתן עם הילדים.
כשם שלא יעלה על הדעת לתת למי שלא עברה שום הכשרה לטפל, לגדל ולחנך ילדים מגיל שלוש ואילך, כך אין להשלים עם הקלות הבלתי נסבלת שבה המדינה החליטה שההשקעה בהכשרת הצוותים בגילים המוקדמים תהיה המזערית ביותר. כי כאשר מדובר בילדים שלנו, אי אפשר לאמץ מדיניות של ציפיות נמוכות.
