הסדרה החדשה שמשודרת עכשיו ב"הוט", "ערים – גברים מדברים מיניות", לא מיועדת לכל אחד. הדיבור המשוחרר והבוטה לפעמים הוא מחיר שצריך סיבה כדי לשלם אותו. אבל היא מעניקה הצצה בלתי־אמצעית לאחד הנושאים שמצד אחד עוטפים אותנו מכל עבר ומצד שני כמעט לא מדוברים: המיניות הגברית.
בשנה האחרונה יצאו לאור שני ספרים חשובים ומרתקים על מיניות. האחד, "מה את מבקשת" של הרבנית אוריה מבורך, מיועד לנערות; והשני, "פשוט לרצות" של ד"ר מיכל פרינס, לנשים ולזוגות בשלבים מאוחרים יותר. ולמרות הפערים הגדולים ביניהם ביחס לנקודת המבט הנשית, בנושא המיניות הגברית שניהם מדברים בקול אחד.
"המושג 'דחף מיני'", כותבת מיכל פרינס, "מבנה בנו את התפיסה שיש כאן מנוע ללא שליטה". ד"ר פרינס סבורה שההשקפה הזו היא הרסנית, וכמותה גם התפיסה החינוכית תורנית שלפיה "הגבר נדרש לכיבוש היצר". במקומה היא מציגה את מיניות הגברים במושגים של "חשק" ו"רצון" הניתנים, כמו כל רצון אחר, לשליטה מלאה. הרבנית מבורך תוקפת את המדריך הסטריאוטיפי בסמינריון שמנסה לזעזע את הקהל כשהוא מציג את המבט הגברי ככזה שמפשיט ומחפיץ את הנשים שמולו. "הדברים של המדריך בסמינריון פוגעניים כלפי בנים שנחשפים לתיאור של עצמם כמחפיצים בהכרח", היא טוענת, "אנחנו שוב מציירים במוחם של בנים ובנות, נשים וגברים, את הגברים כזאבים". לדעתה יש לשחרר את הגבר מתדמית ה"זאב" שדבקה בו ולהפסיק לטפול עליו את אשמת המיניות החייתית המתפרצת.
אבל בסדרה של הוט אנחנו יכולים לשמוע את איתמר, בחור בן 24, כשהוא מתאר את התחושה המבלבלת שיש בו יצר מיני "שהוא מאוד חייתי, ומאוד אלים", ואת עמיחי בן ה־28 שלא מצליח להסביר את הדחף שגורם לו לעבור מאישה לאישה, כאשר כל חוויה מינית היא "רובריקה שאני מסמן עליה וי". ומתברר שחוויית המיניות כדחף, כזאב שמסתתר בתוכנו, לא נמצאת רק בראשם של מדריכי סמינריונים.
העולם המודרני מתקשה להכיל את המתח והפער בין המצוי לרצוי. קשה לנו לומר שהיצר המיני הוא אכן בעל אופי פראי וחייתי; ויחד עם זאת ניתן וצריך, בהרבה מאמץ, לעדן ולזכך ואפילו לקדש אותו. וכשאנחנו מסרבים לזרום עם היצרים שלוחי הרסן אנחנו ניטה קצת להתכחש לקיומם, בדומה לרבנית מבורך ולד"ר פרינס, להסביר שהיצר הגברי הוא לא נורא כמו שעשו ממנו, ושעם טיפ־טיפה רצון טוב הוא ניתן לוויסות ולאילוף. "אין קשר בין מיניות לאלימות מינית", כתבה שירלי גל (הארץ) בביקורת חריפה על הסדרה, "במציאות, ברוב המוחלט של המקרים, מיניות היא דבר נעים ועוסקת בקשר, בחיבור, באינטימיות".
ובדיוק משום כך הסדרה הזו חשובה כל כך, וטוב שהדוברים בה מדברים שפה חילונית, אותנטית, נקייה מסיסמאות וציטוטים תורניים שאפשר להאשים. ובמילים פשוטות הם אומרים: יש כאן מלחמה. גילינו את קיומה כל אחד בדרכו; אחד בעקבות סיטואציה שבה נכפתה עליו סיטואציה מינית ומתוך כך הבין את נקודת המבט של אלו שכפה עליהן את עצמו לאורך השנים; האחר בעקבות מצב שבו ברגע האחרון אח שלו מנע ממנו להיות עם נערה שיכורה למחצה. אבל כולם מגיעים לנקודה שבה הם מגלים שיש פער עצום בין המצוי לרצוי, בין הדחפים לערכים.
האם הפער הזה הוא נחלת הגברים כולם? וחשוב מכך: האם הוא פער הכרחי הנובע מכך שיצר האדם רע מנעוריו, או שהתרבות הממסחרת את המין היא שיצרה אותו? והאם אפשר לחנך גברים כך שהמיניות שלהם לא תהיה מוקד של מאבק פנימי אלא של עונג והרמוניה?
הסדרה לא מוציאה אותנו עם תשובות לשאלות הללו; אבל היא מוציאה אותנו עם תחושה ברורה שהגיע הזמן שגברים יתחילו לדבר את המיניות שלהם. לספר גם על ה'זאבים' שבתוכם, על הקושי למתוח גבול מוחלט בין המיניות הנכונה, זו שהתורה או התרבות מתירות, לבין החייתיות הפורנוגרפית. והגיע הזמן שנהיה מסוגלים להקשיב להם, גם אם זה יהיה קצת לא נעים.
