לא פשוט להיות אוהד ספורט ישראלי. מאז שנולדתי ב־1975 אני שומע על נבחרת הכדורגל המופלאה שהעפילה למונדיאל, אך בפועל ראיתי רק כישלונות. בכל פעם הציפיות והאמונה מתעוררות, ובכל פעם הכול מתרסק בזמן אמת. אותו דבר באולימפיאדה, מאז שאני ילד, הרוב זה כמעט, מקום רביעי, בפעם הבאה נצליח. לא אשכח לעולם איך קמתי בלילה בסידני 2000 לראות את המתאבק יורי יבסייבצ'יק בחצי הגמר. ניצחון אחד ויש מדליה, ואז הפסד ועוד אחד – וכלום, חוץ מדיכאון של יומיים. ואז זה החל לקרות, קצת, לפעמים, מדי פעם. הייתי בן 17 כאשר יעל ארד ואורן סמדג'ה התעלו על עצמם והוכיחו שגם אנחנו יכולים. אבל מאז הבלחות הניצחון האלה היו מעטות מדי, ואם לא קרו על מזרן הג'ודו, אז הרחק בלב ים, בענף שיט מצליח, אבל כזה שקשה להתרגש ממנו, הרי אף אחד לא בועט, זורק או קולע. ואז הגיע ארטיום.
כבר שנים אני שומע על הפוטנציאל האולימפי של הבחור. ישבתי איתו לפני כמה שנים לריאיון. הוא בדיוק הפך לסגן אלוף העולם וגיליתי אדם צנוע, שקט, שלא בטוח בעברית שלו ומתבטא בקמצנות קיצונית. התקשיתי להוציא ממנו שני משפטים רצופים. הוא היה אז בצבא, בין לבין התאמן ובנוסף טיפל בבעיית גב חמורה שלוותה בכאבים אדירים ואיימה על הקריירה שלו. זה הפוטנציאל האולימפי הגדול שלנו? לא יכול להיות. לטוקיו הוא הגיע עם משא כבד – מועמדות בכירה לזכייה במדליה אולימפית עבור ישראל, מתכון בטוח להתרסקות. יום אחרי טקס הפתיחה כבר הגיע רגע המבחן שלו. 12 שנים של עבודה סיזיפית הסתכמו בדקה ועשרים של תרגיל, להיות או לחדול. הוא עלה למזרן במוקדמות אחרי מי שהפך לאחיו הגדול, אלכס שטילוב, ששם את ענף ההתעמלות הישראלית על המפה העולמית והשתתף בארבע אולימפיאדות אבל לא זכה מעולם במדליה אולימפית. ארטיום נראה מתוח אבל יצא לתרגיל מדויק ונקי, וכולם מסביב קבעו שביצוע כזה בגמר יביא מדליה. ואז היו לו שמונה ימים תמימים להתבשל עם עצמו. שמונה ימים של אימונים ומחשבות איך יהיה ומה יקרה, כדי להגיע שוב ביום ראשון אחר הצהריים לעוד דקה ועשרים שעשויות לשנות את חייו.
מהרגע שהתיישבתי באולם הרגשתי שאני, כצופה, לא אצליח לעמוד בזה, אז איך לעזאזל הוא אמור להרגיש? השמועות שהגיעו אלינו לא היו טובות; היה לו שבוע אימונים נהדר, אבל מהרגע שהגיע לאולם הוא לא הצליח לזוז, הלחץ גדול מדי. הצוות המקצועי לקח אותו לשיחה, אמרו לו שיאהבו אותו בכל מקרה ושהכול יהיה בסדר, שיצא וייהנה. "הוא לא יעמוד בזה", חשבתי. ואז זה התחיל, וארטיום באמת נראה קצת פחות טוב ומדויק, ולשנייה אפילו יצא מחוץ למזרן. "ברגע הזה הבנתי שהדברים לא הולכים כמו שצריך", יאמר מאוחר יותר, "אבל החלטתי ללכת עד הסוף הכי טוב שיכולתי". ובאמת, החצי השני של התרגיל היה שלם יותר. 59 קילוגרם של צניעות ריחפו באוויר וסיימו ביצוע לא מושלם אבל מוצלח. בסיום כל תרגיל יש המתנה של דקה או שתיים עד שמכריזים על הניקוד, וכאילו כדי להקל הרמקולים באולם משמיעים סאונד של דפיקות לב, מעין מקדם התקף לב שכזה. ואז מגיע הציון. מה זה אומר? זה טוב? בראש רציתי להוציא דרבוקות ולהפריע למתחרים הבאים, בפועל צפיתי והתפללתי. הנה ההוא נפל, אוי לא, נראה שהסיני מנצח, רגע, ארטיום עדיין ראשון. תוך דקות ספורות היה ברור שהמדליה מובטחת, ומהר מאוד היה כבר סגור שארטיום עשה היסטוריה. התרגשות עטפה את כולי ודמעות בצבצו בעיניי, האם יכול להיות שאני, הילד הקטן מפתח־תקווה, שכל ארבע שנים בקיץ שברו לו את הלב, עֵד לזכייה במדליית זהב ועוד כל כך יוקרתית? התשובה הייתה ברורה כשארטיום ענד את מדליית הזהב והזדקף להשמעת ההמנון. אם יש מגיע בספורט, אז לארטיום דולגופיאט מגיע בענק, גם בזכות כישרון יוצא דופן ויכולת התמדה נדירה, וגם בזכות העובדה שנתן השבוע לאלפי ילדים חוויית ניצחון מופלאה ואת החותמת שאפשר לחלום, להעז וגם להגיע.
