האולימפיאדה אדירה, והאולימפיאדה שבורה. לא היינו צריכים את משחקי טוקיו – שהתרחשו בזמן שהעיר שאירחה אותם התנהלה במצב חירום – כדי לדעת את זה. ובכל זאת, כשרואים את הוועד האולימפי הבינלאומי נועץ מזלג במשחקים ודוחף אותם בכוח לפה של יפן כאילו היא עולל שמסרב לאכול, זה מוכיח למי באמת יש כוח כאן. וברור שאלה לא אנשי העיר או המדינה שמארחות את המשחקים. להם מעולם לא היה כוח.
מבין כל ההתפתחויות של שלושת השבועות האחרונים – העלייה בהדבקה ביפן, קיום המשחקים במגרשים ריקים, אתלטים שמתארים בהתרגשות את הקושי העצום שחוו בעצם הצורך להתחרות כך – זו שהייתה משמעותית ביותר חמקה מעינינו לפני שהאבוקה נדלקה. ב-21 ביולי, הוועד האולימפי הבינלאומי כפה את משחקי הקיץ 2032 על בריזבן, אוסטרליה – סליחה, הוא העניק כפרס את המשחקים לעיר החוף האוסטרלית.
המהלך הזה פירושו שהמשחקים האולימפיים עדיין ניתנים לערים שמוציאות מיליארדי דולרים על קיומם, ואז נותרות עם מורשת שנויה במחלוקת. התקציב המקורי של טוקיו: 7.4 מיליארד דולר. הסכום שהיא הוציאה: 15.4 מיליארד דולר. אולם זה בעיקר עניין של סמנטיקה פיננסית, מספרים שפעמים רבות אינם כוללים בנייה שקודמת לתחילת המשחקים או מיזמי ענק אחרים. יש רק דבר אחד לדעת על המחיר האמיתי וזה שהוא אף פעם לא המספר שבו נוקבת הוועד האולימפי הבינלאומי.
לא משנה מה המספרים, זה לא בר קיימא, ולא היה בר קיימא כבר עשרות שנים. אבל התרמית הנוספת היא זו: בריזבן לא התמודדה נגד שלל מתמודדים להוטים, כי שלל המתמודדים הלהוטים פשוט לא קיימים. כפי שאמר אנדרו צימבליסט, כלכלן בסמית' קולג' שכתב ספרים על הוועד האולימפי הבינלאומי ותהליך המכרזים שלו, "אני חושב שמאוד ברור מה קורה פה. לדעתי, מה שקרה ב-20 השנים האחרונות או יותר, זה שיש מספר הולך ויורד של ערים שנכנסות למכרזים ונשארות בתהליך. מצב הביקוש וההיצע השתנה".
וזו עוד אינדיקציה לכך שהאולימפיאדה כולה צריכה להשתנות. לשים קץ למצב בו משדלים מדינות וערים וקיים מסיבה בת שלושה שבועות – ואז נעלמים.
לאלה שמעוניינים בתוצאות, להלן האולימפיאדות העתידיות המתוכננות: בייג'ינג בפברואר (באמת?), פריז ב-2024, מילאנו וקורטינה ב-2026, לוס אנג'לס ב-2028 ובריזבן ארבע שנים לאחר מכן. שימו לב לחור חסר תקדים: משחקי החורף של 2030 עדיין מחפשים בית. יש סיבה טובה לכך.
העולם קלט איך עובדת התחבולה, והאולימפיאדה צריכה להגיב על ידי הכרה בכך שהתהליך של הוועד מיושן ומיותר. כדי לזכות במשחקי 2032 ניצחה בריזבן… את מי, בדיוק? פעם ידענו אילו ערים מעוניינות במשחקים, והייתה אכזבה ממשית בקרב אלה שלא זכו במכרז.
אבל במקור במשחקי בייג'ין, שיתקיימו בעוד שישה חודשים בלבד, הביעו עניין שש ערים. אוסלו; שטוקהולם; קרקוב, פולין; ולביב, אוקראינה, וכולן נסוגו כשלא הצליחו לגייס תמיכה ציבורית או פוליטית. זה הותיר רק את אלמטי, קזחסטן ואת בייג'ינג כמועמדות. תגובת הוועד האולימפי הבינלאומי: להסתיר את המכרזים מעיני הציבור.
"כך הם לא יתביישו ממחסור במתמודדים", אמר צימבליסט. "הם לא יתביישו מכך שערים מעוניינות נושרות. הם לא יתביישו מכך שאין להם מתמודדים. אנחנו לא יודעים כלום על איך זה קורה".
זה מעיד המון על דרכי הפעולה של הוועד האולימפי. אם אתם עדיין מאמינים שיש לסמוך על המניעים או השיטות של הארגון שמנהל את המשחקים בצורה מפוארת ויקרה, הנה תומאס באך, נשיא הארגון ואלוף סייף אולימפי לשעבר מגרמניה, על היעדר אוהדים ביציעי טוקיו:
"כשהיית בתחרויות, במקרים רבים אפילו לא שמת לב שאין צופים", אמר באך, אמירה כוזבת לחלוטין. "ואולי במקרים מסוימים תוכל אפילו לחוות את רגשותיהם של הספורטאים באופן קרוב וטוב יותר מאשר כשהם היו מוקפים בכל כך הרבה צופים".
כן אחי, האוהדים האלה. כל כך מעצבנים.
אולימפיאדת טוקיו אמנם לא שינתה את מהות המשחקים, אך היא חשפה אותה עוד יותר. המגפה הכתיבה לממשלת יפן את האיסור על כניסת אוהדים לטוקיו ולאזורים הסובבים אותה. נצטרך לחכות עד שנחזור כולנו ל-205 המדינות מהן הגענו כדי לברר האם הנגיף בכל זאת התפשט בגלל שהאולימפיאדה התרחשה. בין אם זה המצב ובין אם לא, זה היה סיכון שהוועד האולימפי היה מוכן להטיל על יפן ועל העולם.
ובכל זאת, הצעתו של באך כי המחסור באוהדים היה זניח או שאפילו אפשר לפרש אותו כחיובי היא מגוחכת – שלא לדבר על הזלזול באוהדים האדוקים שבזמנים רגילים היו נוסעים מסביב לעולם ומשלמים כסף רק כדי להשתתף באירוע שעליו הוא בונה את מפעל חייו.
"אני לא אשקר", אמרה כוכבת הכדורגל האמריקנית מייגן ראפינו מוקדם במשחקים. "החלק הזה מבאס". וזו האמת. ללא אוהדים, האולימפיאדה הופשטה למה שחשוב לוועד האולימפי בכל מקרה: תוכן טלוויזיוני עבור הרשתות הבינלאומיות שמממנות את כל האירוע. טוקיו לא הייתה רקע תרבותי; היא הייתה במה. וללא חקירה של ההיסטוריה של האומה והאנשים והמסורות שניתן להציע אם וכאשר העולם מתקבץ יחדיו, אין הרבה סיבות להעביר את המשחקים ממקום למקום כל פעם.
"למה לבנות מחדש את השנגרי-לה האולימפית כל ארבע שנים בעיר חדשה?" אמר צימבליסט. "אנחנו לא חיים לפני מאה שנה, כשהיית צריך להזיז את המשחקים ממקום למקום כדי לחשוף אותם למדינות שונות. תקשורת בינלאומית מאפשרת לכולם לראות אותם. אז בואו נבחר עיר אחת להיות המארחת הקבועה ונפסיק להעמיד פנים שהמשחקים הם אירועי ספורט. הם אירועי בנייה".
אני חייב להודות: הפתרון הזה הוא פרקטי והגיוני ואחראי. אבל אני לא אוהב אותו. למרות שעיר המארחת את האולימפיאדה היא לא באמת גרסה מייצגת של עצמה במהלך המשחקים, חשיפה למדינות ולמנהגים שונים היא חלק מהעניין של האירוע כולו. יש יתרון ניכר לספורטאים של האומה המארחת, ומתברר שזה אפילו נכון במשחקים שמתנהלים במגפה ללא תמיכה ביתית. יפן זכתה ב-58 מדליות, כולל 27 מדליות זהב באולימפיאדה הזו, שיאים חדשים בשתי הקטגוריות.
אך המשחקים האולימפיים מתקיימים במישורים מקבילים. אפשר להיסחף על ידי המתחרים והתחרויות, ובמקביל להתקשות להתמודד עם הבזבזנות והשחיתות שהפכו לסטנדרט באירוח המשחקים. העברת האולימפיאדה מעיר לעיר, שדורשת מיליארדי דולרים בהיקפי עלויות כל פעם מחדש, מבוססת על רעיון ישן. אנחנו יכולים ללמוד על תרבויות אחרות על ידי בחינה מהיכן הגיעו הספורטאים ושמיעה של סיפוריהם.
אז סאיונארה, טוקיו. סליחה שהכבדנו. כתבו את רשמיכם מהחוויה – ושתפו אותם עם הערים שמבקשות לארח משחקים עתידיים כדי שאפשר יהיה לתת להן אזהרה הוגנת. האולימפיאדה לא צריכה להיות מופע מאולתר שמשמיד את העיר. המשחקים צריכים למצוא בית כדי שנוכל להפסיק לבזבז כסף ואדמה ומשאבים, ופשוט לחגוג את הספורטאים, שהמשחקים אמורים להתנהל עבורם בכל מקרה.
