אביעד, בן הדודה שלי, נהרג כשהייתי בן 16, תלמיד בכיתה י'. אני זוכר עד היום את שיחת הטלפון מאבא שלי שביקש לברר מתי אני שב הביתה, ולא יכול לשכוח את המבט בפניו ואת הדמעות של אחותי הקטנה ברגע שפתחתי את הדלת ושמעתי את הבשורה.
אני זוכר את הנסיעה העצובה למושב והפגישה עם סבתא שלי. לא אשכח איך שאלתי אותה על אוטומט "סבתא, מה נשמע?!" ולא מצליח להבין עד עכשיו מה חשבתי לעצמי. מה היא כבר הייתה יכולה לענות אחרי שהודיעו לה שהנכד שלה נהרג?
הגעגוע לא חולף עם השנים, ממש לא. אין סרט כזה. ולפעמים האפקט הוא בדיוק הפוך. אני זוכר היטב את מסע ההלוויה שהתקיים בצהרי ערב ראש השנה. בשעות בהן כולם נערכו לחגוג את השנה החדשה, ליוו הדודים שלי את בנם למנוחת עולמים והתחילו לצעוד אל החיים החדשים שמחכים להם מאז. על ההלוויה ויתרתי. לא יודע להגיד למה – אולי חשבתי שזה כבד עליי.
החג שנכנס שעות ספורות אחרי הלוויה ביטל למעשה את ה'שבעה' אך במהלך השבוע אחרי נפילתו של אביעד פקדו רבים את הבית, גם נשיא המדינה והרמטכ"ל. עידו, בן הדוד של אביעד מהצד השני, הציע לי לבוא איתו לבית העלמין. לראות בפעם הראשונה את קברו.
אני זוכר את הדרך אותה עשינו על אופנים. קצת יותר מעשר דקות של נסיעה על דרך עפר, עד שהגענו לבית העלמין בין שדות המושב ואשדוד הסמוכה. יחד עם עידו שרתי בגרון חנוק את שירו של אביב גפן 'לבכות לך'. אני זוכר עוד ועוד ולא מצליח לשכוח. פיסות כאלו לא נעלמות בקלות. אני זוכר הרבה, כמעט הכול אולי. אני יודע להגיד דבר אחד, הגעגוע לא נעלם ולא נחלש. הכאב רק מתחזק. אם אצלנו הרגש לא נעלם ונרגע, תחשבו מה עובר על המשפחות שחיות בצל האובדן והשכול עד 120.
אביעד היה גדול ממני. שש שנים הפרידו בינינו. מטבע הדברים את הביקורים שלנו במושב בו גדל העברתי בעיקר עם אחותו, בת גילי. ביליתי איתה ועם החברות והחברים שלה, ועם אביעד בעיקר החלפתי 'שלום' ו'להתראות'. הכאב והגעגוע לא מופיעים רק פעם בשנה, ביום הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל. הוא מלווה תמיד, ועוד יותר אצל משפחות שכולות. בבוקר, בלילה במיטה, ובאמצע הפקק בכביש.
הגעגוע רק הולך ומתחזק. מקבל עוד מימד של כאב, עוד נפח של זיכרון. אני מסתכל על המחשבות שמלוות אותי והן אפסיות לעומת מה שעוברות המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. אנחנו אולי כואבים את לכתם, אבל לא חווים את השכול על בשרינו ולא יודעים באמת איך זה מרגיש. אנחנו יודעים לצפות בו מהצד ולהיות שם כאשר צריכים אותנו.
יכול להיות שאלו הילדים שלי שגדלים, ואני שמתבגר ויודע פתאום מה זו אהבה לילד או הילדה שלך. אולי אני יותר מבין את המשמעות של אבל ושכול.
בכל שנה יוצא לי לפגוש משפחות שכולות לקראת יום הזיכרון, לטובת הכנת כתבות. זו משימה שתמיד אני נעתר אליה בחפץ לב ובכאב, וחושב שהיא מהחשובות שיש לנו.
לספר על חלל שנפל, והמורשת שהותיר, זה רצונן של משפחות שכולות רבות ואנחנו כלי משמעותי וחשוב בסיפור הזה. השכול מלווה את מי שמסקר את המערכת הצבאית גם בשגרה, אבל לקראת יום הזיכרון הממלכתי הוא מקבל משקל קצת אחר וזווית נוספת.
בשבוע שעבר פגשתי משפחה של חלל ממלחמת שלום הגליל. מעל שלושים שנה של שכול וגעגוע. הדמעות בחדר בו נפגשנו לא הפסיקו במשך שעתיים בכל פעם שהתחילו לדבר, או יותר נכון ניסו לדבר, או להעלות איזה זיכרון קטן על האח והבן שנפל במלחמה בלבנון. כל הכאב שלהם יצא החוצה והראה שהגעגוע אל הנופלים לא נפסק, הוא לא נעלם, ולא חושב להרפות. אפילו לא לשנייה אחת. לא אחרי שנה, לא אחרי עשר שנים ולא אחרי חמישים שנים. הגעגוע לא חולף.
