המילה "סגר" מעבירה צמרמורת. היא מעבירה רטט אצל הציבור בכללותו, אבל הרבה לפני כן היא מעוררת פלצות אצל שרי הממשלה וכמובן אצל כל מי שיכול להפסיד ממנו כלכלית. אפשר להבין אותם.
לציבור נמאס מהקורונה. הסוחרים, האומנים, הקמעונאים והקניינים רוצים להתפרנס. הממשלה וראשיה כבר הכריזו בעבר כי סגר משמעותו כישלון בניהול המשבר. כמובן שיש גם ספר מהולל שנכתב בחסות התיזה הזו. לכן הדבר האחרון שחפצים לעשות אלה שהכריזו על עצמם כעמודי התווך של המהלך הפוליטי לשינוי סדרי עולם, הוא לעשות בדיוק את מה שעשו קודמיהם בתפקיד.
זו הסיבה גם למלחמת החורמה התרבותית-לשונית שהכריזו גורמים במערכת הפוליטית על עצם המונח "סגר". במילים אחרות, הס מלהגות את המילה שהאקדמיה ללשון עומדת להודיע בקרוב על גריעתה מרפרטואר המילים של השפה העברית, בבחינת מגורשת, מגורשת, מגורשת.
כאילו אם לא נשתמש בשם המפורש "סגר", המציאות תתהפך על פיה והאפשרות לתרחיש שכזה תיעלם מעצמה רק מכוח השיח. מדובר ללא ספק באחד מהביטויים המופרכים של פוסטמודרניזם, הרואה את המציאות כהשתקפות בלעדית של שיח ותודעה.
אבל הסהרוריות הפוסטמודרניסטית שמאפיינת את הדיון בסוגיית הסגר אינה הדבר היחיד המטריד כאן. למדנו להכיר את התלישות המאפיינת גם פוליטיקאים, גם מומחים וגם אנשי קבלת החלטות בישראל המעורבים בניהול משבר הקורונה.
כל מי שעיין, למשל, במתווה המחורר והבלתי פרקטי בעליל של משרד החינוך לפתיחת שנת הלימודים יקבל המחשה לעניין התלישות הזו מאחר שמדובר במתווה שאמנם יאפשר לממשלה להכריז כי שנת הלימודים נפתחה כסדרה, אבל יצעיד את מערכת החינוך לבלגן גדול ואת ישראל לגל חמישי של קורונה.
מה שמטריד בעיקר הוא העובדה שהסגר, במובן של מניעתו, הפך לאבן הפינה של האסטרטגיה הישראלית בניהול משבר הקורונה. מדובר בהיפוך יוצרות מוחלט. לא ההתמודדות עם המגפה ועם הגל הנוכחי נמצאת בראש סדר העדיפויות אלא הרעיון האופרטיבי של מניעת סגר. לא הצורך במניעת התחלואה הקשה ובעיקר התמותה מהנגיף (יותר ממאה מאז התפרץ הגל הרביעי) נמצאים בראש מעיני מקבלי ההחלטות אלא שוב – מניעת הסגר! וכל זאת כי הכלכלה במשמעות של חיי הצריכה וההדוניזם והפוליטיקה במשמעות של הזדקקות הדרג הפוליטי ללגיטימציה ציבורית הפכו לעמודי התווך המגדירים את התנהלות הממשלה. אלו הגורמים שהופכים את היוצרות.
אלו הם הגורמים שהופכים את העיקר לשולי ואת הטפל למהות. אמנם סגר איננו מהלך נעים, הוא ודאי אינו פופולרי ויש לא מעט שיפגעו ממנו כלכלית, נפשית וחברתית. אבל צריך להיכנס לפרופורציות. מדובר בכלי, לא יותר ולא פחות. עוד כלי במסגרת סל הכלים והאפשרויות שיכולה המדינה להפעיל בנסיבות מסוימות.
אגב, במונחים בריאותיים והשוואתיים בעולם כולו הוא התברר כאפקטיבי למדי. אפשר לומר ברמת ודאות כי בתנאים החברתיים האופייניים לישראל הוא אפילו התברר כיעיל למדי ואם מטרתו היא הצלת חיים אז יש לו גם לגיטימציה מוסרית ברורה לא פחות מהצלת המאזנים הכספיים של החברות הכלכליות הגדולות במשק.
מי שחפץ להימנע ממנו יואיל בטובו להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד כדי להשפיע על המציאות. לא השיח הפוליטי ייקבע את שיעורי התחלואה והתמותה בישראל ולא עצם הדיבור על סגר יעצב כאן את המציאות.
מכירים את המונח "ממשלה שעובדת למען האזרחים"? זהו, בדיוק. כאן קבור הכלב וכאן גם טמונה התקלה. זה נשמע לכאורה מוכר אבל נראה רחוק מתמיד. החדשות הטובות הן שזה גם הפתרון האמיתי רק צריך פחות לדבר אותו ויותר לעבוד עבורו.
