אודי הרשלר, חרדי לשעבר שעומד היום בראש תכנית בית המדרש של המכינה הקדם-צבאית תבור, פרסם השבוע פוסט מרגש בפייסבוק. בפוסט הוא הזכיר את יומו הראשון בישיבת פוניבז'; את תחושת הפחד מפני הכניסה להיכל שהפך לשם דבר בכל רחבי העולם החרדי וגם את הגאווה על הצטרפותו לשלשלת המכובדת של הלומדים במקום. ואז הוא תאר בפרטי פרטים את דרשת הפתיחה של הרב דוד פוברסקי, אחד מראשי הישיבה, שכבר היה בן למעלה מ-90, והוסע אל הפודיום על גבי כיסא גלגלים. הישיש המצומק הזה שאג מלוא ריאותיו לחלל הישיבה, באופן שחלחל עמוקות באוזניו של הרשלר, ונשאר שם עד היום: א – ל – ו – ל !!!
לא למדתי בפוניבז', אלא בישיבת הר עציון, וגם אני התרחקתי כבר מרחק גדול של זמן ואורחות חיים מימי הישיבה. כבר יותר מ-30 שנה שסדר היום שלי בחודש אלול אינם שונים בהרבה מאלה של כל ימות השנה – למעט הכנת כתבות לחגים, או הרמת כוסית במקום העבודה וקניות לחג בשבוע האחרון של החודש. ובכל זאת, גם אצלי, בכל שנה מחדש, כשמגיע ראש חודש אלול – כן, גם אתמול – משהו נרעד בנפש, ובמידה מסוימת אפילו בגוף. בכל שנה מחדש אני תוהה על פשר הרעדה הזו: למה היא עדיין מקננת בי, כפי שהיא מקננת כנראה בנפשו של כל בוגר ישיבה, ולא משנה מה המרחק בין עולמו הנוכחי לזה של הישיבה.
אני מניח שהרעדה הזו קשורה קשר עמוק לעובדה שראש חודש אלול חל חודש ימים בדיוק לפני ראש השנה. וראש השנה יוצר דריכות אצל כל אדם באשר הוא: איזו שנה תהיה זו המתחילה עכשיו? טובה, או חלילה רעה? מה מחכה לנו במהלכה? ומכיוון שנפש האדם תמיד זוכרת טוב יותר את הרעות מאשר את הטובות, הרי שגם בשנים הטובות אנחנו נזכרים בדרך כלל בחוויות היותר שליליות, ומקווים ש"יפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום".
אני לא מכיר לעומק תרבויות אחרות, אבל בתרבות היהודית ברור שלדריכות האנושית הבסיסית לקראת שנה חדשה מתלווה נופך מיוחד, זה של יום הדין. היום שבו אנחנו נשפטים כבני מרון: מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. בראש חודש אלול מתחילה ההכנה לקראת יום הדין הזה, ואם כן, הדריכות לגמרי מובנת. מי לא יירא מהמשפט שעומד לגזור איך ייראו חייו בשנה הבאה?
אבל זו בכל זאת לא האמת. הרי כשאדם עומד למשפט שהוא באמת מתיירא ממנו, הוא משתדל להתכונן היטב: לשכור במיטב כספו את עורך הדין הטוב ביותר, להכין את כל המסמכים ואת כל העדויות שיכולות להוכיח את טיעוניו, וכן הלאה. אולי כך נראה חודש אלול בעולם הישיבות עצמו. התלמידים נכנסים לאווירה: משתדלים לא לדבר יותר מדי (שמא ידברו גם לשון הרע), להרבות בלימוד תורה, בצדקה ובשאר מעשים טובים; להיות טובים יותר, מבחינה יהודית ואנושית גם יחד.
אבל אנשים כמוני, שזה מכבר אינם חלק מעולם הישיבות, לא חווים כך את אלול, אני לא באמת חש את אימת המשפט הניצבת מעליי, וממילא גם לא טורח לנסות לשפר את יכולת העמידה שלי בו. מה כן קורה לי? אני משתדל להיות רוחני יותר. אתמול, בראש חודש, הייתה לי נהיגה ארוכה, ופתאום נמאס לי מרצף השירים העבריים שבדרך כלל מלווים אותי בנסיעות, ושמתי פלייליסט של ניגוני קרליבך, וזו הייתה שעה ארוכה של התעלות הנפש. ובכל שנה, כשמתקרבים הימים הנוראים עצמם, אני שם לב שאני נמשך יותר ויותר אל הניגונים היהודיים עזי הנפש ואל פיוטי הסליחות.
כך לדעתי, לא אימת המשפט היא שמחדשת לי בכל שנה את דריכות אלול וראש החודש שלו. אין געגוע לאימת המשפט, אלא לדריכות ולהתעלות הרוחנית שהוא מייצר. ראשי התיבות אני לדודי ודודי לי, ככל שהם כבר שחוקים מרוב שימוש, אכן מייצגים נכונה את רוחו של אלול. בחודש הזה אנחנו מבקשים, ולפעמים אולי גם מצליחים, להרגיש את קירבת אלוקים, ולאו דווקא את האימה מפניו. אם אלוקים מסמל את כל מה שבלתי נראה, פלאי ומופלא, בעולמנו – אלול הוא ההזדמנות השנתית שלנו לנסות ולהתקרב אל הפלא הזה. זו הכמיהה של הנפש אל יסודותיה העמוקים ביותר. ומי שחש תחושה כזו אי פעם בחייו, איך לא יתגעגע אליה? איך לא ישוב ויידרך כשהרגע הזה בשנה שוב חוזר אליו?
