ברשימה הקודמת הזכרתי את הפילוסופיה של השפה שהתפתחה במאה העשרים, ואת האתגר שהציבה בפני הדת. הפילוסופיה הזו "אסרה" לדבר במונחים דתיים, בטענה שהשפה הפילוסופית איננה מאפשרת להשתמש במושגים שאינם ניתנים לבחינה ולהערכה בכלים המדעיים. ויטגנשטיין, שבצעירותו ייצג גישה כזו, דיבר אף הוא על חובת שתיקה בכל הנוגע למושגים דתיים ותיאולוגיים. אולם בבגרותו הוא שינה את דעתו וטבע את המושג "משחקי שפה".
ויטגנשטיין טען שהשפה איננה משמשת אך ורק כ"מצלמה" של העולם, ולפיכך חייבת להיכנע למגבלות המדעיות ולתאר בדייקנות את המציאות שניתן לתאר ולבחון. עשויים להיות תחומים אחרים שבהם כללי המשחק אחרים, ואז לגיטימי להשתמש בשפה באופן אחר. השפה משמשת בתפקידים שונים, הרבה מעבר למתן מידע, והבנה זו מאפשרת לנו לצאת מהביקורת האנליטית של הפילוסופיה ביחס לשפה. כך גם ביחס לשימוש בשפה במסגרת הדת, והדיון באמונות ובמושגים הדתיים.
ציוויים ללא תיאולוגיה
בתוך העולם היהודי הדתי של הדור האחרון, מי שבחר בקיצוניות הראשונה וקיבל על עצמו את ה"איסורים" שהטילה הפילוסופיה של השפה, הוא ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ גרס שאכן איננו יכולים לנסח טיעונים שחורגים מעבר לניסיון המדעי שלנו, והדבר כולל את כל התחום התיאולוגי הדתי.
כפי שהזכרתי ברשימה הקודמת, הדת איננה נתונה לבדה תחת המתקפה של הפילוסופיה האנליטית. הביקורת הזו רלוונטית באותה מידה לתחום המוסר ולשאלה מדוע עלינו להיות מוסריים. כיוון אחד שבו הלכו הפילוסופים הוא לתאר את השפה המוסרית כשפה המצווה עלינו את החובה המוסרית. אך מה מקור הסמכות של הציווי? לפילוסופיה של השפה אין לכך תשובה.
ליבוביץ הלך בכיוון דומה גם ביחס לדת ולשפה הדתית. הוא התייחס אל המקרא כספר המוֹסֵר לנו "ציווי" – את המצוות. הוא שלל מכול וכול את ההסתכלות על התורה כמקור לתיאולוגיה וכ"אינפורמציה" שהתורה מוסרת על המציאות או על האל. לדעתו, התורה מוסרת לנו הלכה ותו לא.
אולם אי אפשר להתעלם מכך שחלקים גדולים מהתורה בכל זאת נראים כמו תיאולוגיה, ועוסקים רבות באל, במידותיו ובהנהגתו את העולם. אם כך, מדוע התורה מדברת רבות על נושאים אלו, שהם מעבר להלכה? על כך יכול לענות ליבוביץ שתי תשובות. התשובה הראשונה – הדבר נועד למלא צורך אנושי, נניח פסיכולוגי או סוציולוגי, עבור אנשים רבים שטרם הגיעו לפסגה הפילוסופית הגבוהה. אנשים אלו זקוקים לתיאולוגיה פשוטה יותר ולהסברים פשטניים על המציאות ועל האל, אפילו אם אינם מנוסחים בצורה מדעית מדויקת.
התשובה האפשרית השנייה היא שעניינים אלו שבתורה אמורים להיות מובנים בדרך נכונה, ולכן זקוקים לפרשנות מתאימה. עלינו לתת פרשנות חדשה לפסוקים ה"אינפורמטיביים". לדוגמה: מה משמעות הדרישה המופיעה רבות בתורה לעבוד את ה'? הכוונה היא שאסור לנו לעבוד לשום דבר שאיננו א־לוהים. כלומר, חשיבותו של המונותיאיזם הוא השלילה של תפיסת מציאות והתנהגות שהן בגדר עבודה זרה. היהדות מגדירה בדרישה זו את המאבק המהותי כנגד האידיאליזציה של הערכים האנושיים והיצירה האנושית. אסור לנו להתייחס באופן "דתי" לאנשים או לאובייקטים, ו אסור לנו ללכת שולל אחרי תאוותנו ורצונותינו ולקדשם.
לפי ליבוביץ, הממשיך את טענת הפילוסופים של השפה, אי אפשר לתאר תיאולוגיה דתית בעזרת השפה האנושית. וכשם שלא ניתן להגיע לביסוס מדעי של הציווי המוסרי, כך גם ביחס לציווי הדתי.
שותק אך לא משותק
אולם בל נטעה. גישה ייחודית, קיצונית ויוצאת דופן זו של ליבוביץ במסגרת ההגות היהודית, הפכה אותו דווקא לדתי מאוד. בציותו להלכה, בתפילה ובמצוות, ליבוביץ נתן כל בוקר לא־לוהים מעין זר פרחים. מבחינתו ההלכה היא ציווי אבסולוטי המחייב אותנו כמו הציווי המוסרי. לשיטתו אנו צריכים לקיים את ההלכה כדי לעבוד את א־לוהים ולא כדי לעבוד את עצמנו ולהפיק רווח כלשהו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
בין הפילוסופים של זרם זה, שהיו שייכים לעולם הנוצרי, היו כאלה שבסופו של דבר הגיעו לעמדות דומות לאלו של ליבוביץ. אזכיר למשל את הפילוסוף הבריטי ריצ'ארד ברייטוויט. אולם ישנו הבדל ברור בהקשר זה בין העולם הנוצרי ליהודי. ביהדות ישנה מערכת הלכתית שאיננה קיימת בעולם הנוצרי, וכך ההלכה יכולה לבטא את היחס האישי לא־לוהים שנשלל בגלל איסורי השפה. זו הדרך שבה בחר ליבוביץ: גם אם אני חייב לשתוק, אני לא חייב להיות משותק ואני יכול לבטא את מעשיי על ידי ההלכה. בנצרות אין הדבר כך, ולכן שם התפתחו רעיונות אחרים. למשל, ההבחנה בין ישו לאל. אם ביחס לאל צריך לשתוק, הרי שיש דמות אנושית שאפשר להזדהות איתה.
ליבוביץ מייצג את השיא של התיאולוגיה השלילית, תיאולוגיה שהרמב"ם הציג אותה במורה הנבוכים ומדברת על מה שהאל איננו (איננו גוף וכו'). אולם לכל אורך ההיסטוריה של ההגות היהודית, החל מהמקרא ועד היום, התקיימה גם "תיאולוגיה חיובית", שאיננה נמנעת משיוך מושגים לאל (למשל: שופט צדק, מרחם וכו'). על תיאולוגיה זו הערימו קושיות מכל הכיוונים. בעבר הקשו עליה מבחינה עניינית, למשל – איך אתה אדם, יתוש בביצה, מעיז לבנות תיאולוגיה על א־לוהים?! אחר כך הגיעו הטענות המתודולוגיות מכיוון הפילוסופיה של השפה, ששוללות את הלגיטימיות של השימוש בשפה במושגים תיאולוגיים, עד שבא ויטגנשטיין המאוחר והתיר את האיסור.
אולם באמצע הדרך התפתח כיוון נוסף בפילוסופיה של הדת, של כאלה שנשארו באמצע. כלומר, לא הלכו לכיוון האנליטי הקיצוני, אך גם לא לשימוש ללא הגבלה בשפה דתית. הם פיתחו רעיון אחר. על כך בע"ה ברשימה הבאה.
