ב"בין הזמנים" הראשון של שיעור א' נסעתי בשלושה אוטובוסים לחנות לממכר סטנדרים בשכונת מאה שערים. סטנדר מעץ, פשוט, כזה שאפשר להתנדנד מולו במרץ וברגע של חולשה להניח עליו את הראש, אפשר היה למצוא בעוד מקומות. אבל באותה חנות אפשר היה לבחור, במקום הפסוק הסטנדרטי המתנוסס בראש הסטנדר ("מה אהבתי תורתך" ברוב המקרים; "טוב לי תורת פיך" אם נחה עליהם הרוח), מילים אחרות כרצונך. ואני, ידעתי עם אילו מילים אני רוצה לפתוח את הלימוד שלי בכל בוקר.
אלו היו מילים מתוך גמרא במסכת ברכות, שמספרת על רב כהנא שמתגנב לחדר המיטות של האמורא רב, כדי ללמוד ממנו הלכה למעשה בדברים שבצנעה. כאשר רב מגלה את רב כהנא שוכב תחת מיטתו, הוא נוזף בו ואומר לו שאין זו דרך ארץ, אבל רב כהנא לא נשאר חייב אלא משיב: "תורה היא וללמוד אני צריך".
ביום הולדת ה–40 של אמא שלי, מועד החגיגה נפל על שבת–ישיבה, ואני, אז בחור בשיעור ב', החלטתי שאני לא יוצא
את המילים הללו, "תורה היא וללמוד אני צריך", חרטתי על הסטנדר שלי, והן ליוו אותי במהלך שנים ארוכות של לימוד אינטנסיבי. הן סימלו עבורי את הרצון להיכבש בתשוקה לעוד רגע, לעוד אות של לימוד תורה, גם אם זה יהיה כרוך לפעמים בחריגה מ"דרך ארץ", מן החיים הנורמליים.
יצא לי לראות כמה סצנות של גדליה, המתמיד הגדול של "שבאבניקים" שהעונה השנייה שלה משודרת עכשיו. ומה אומר לכם, התאכזבתי. לא מהסדרה, מהדמות. מהעובדה שיש בכלל סצנה שבה הוא יושב עם החברים שלו בחדר. שלוש וחצי שנים למדתי בירוחם ולא זכור לי רגע כזה. גם עצם העובדה שהוא הולך לחדר לא מובנת מאליה. לילות רבים היינו נשארים לישון בעזרת הנשים של בית המדרש כדי לחסוך את שלוש הדקות של ההליכה לפנימיות. אז הבחור הזה שמדבר דברי חולין בבית המדרש ויוצא לטיול בצפון בבין הזמנים הוא המתמיד הכי גדול שיכולתם למצוא?
היו גם מחירים לצורת החיים הזו. כמו ביום ההולדת ה־40 של אמא שלי, כשמועד החגיגה נפל על שבת־ישיבה, ואני, אז בחור בשיעור ב', החלטתי שאני לא יוצא. ולמרות שאבא שלי התקשר וניסה להפציר בי, ואמא גם היא לא אמרה כדרכה "לא צריך", בחרתי להישאר בישיבה. לא מתוך רוע לב או אדישות, אלא מתוך הפנמה נחושה של החובה הרובצת עליי (ואם היית תופס עכשיו קו בעזה, נשמע תדיר קול בראשי, היו משחררים אותך בשביל מסיבת יום הולדת?)
החגיגה התקיימה בלעדיי, ואפילו הקריאו בה שיר שחיברתי, אבל גם כשאני יושב כאן וכותב על זה, 16 שנה אחרי, עוד עולה לי בגרון משהו בלתי פתור. לא בקשר עם אמא שלי (קשה לי להאמין שהיא זוכרת את זה בכלל), בקשר שלי עם התורה. קשר שקיבל באותן שנים מעצבות אופי שקצת מתנתק, קצת מתעלם, מחלקים מאוד בסיסיים של הקיום. לפעמים אני אפילו תוהה אם אולי כדאי היה שמישהו טיפ־טיפה יאפס אותי.
אבל למרות הכול, לא הייתי מוותר בשום מחיר על המקום הזה בנפש, שעונה כל כך יפה להגדרה של רומן גארי ב"עפיפונים": "יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף' ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'". וכשאני חושב על עשרות אלפי הנערים והנערות שבאים בימים אלו בשערי הישיבות והמדרשות, אני מאחל להם להיות פי אלף יותר גדליה. מאחל להם להתמכר, להיכבש, לצאת קצת מאיזון, להרגיש בכל תא ותא בגוף שתורה היא וללמוד אנחנו צריכים.
