אולי יהיה סגר. זה משפט שמיד מייצר תגובה רגשית ופיזית אצל השומע אותו. תגידו לי: בטוח יהיה סגר, השאלה רק מתי. תגידו לי: אין שום סיכוי שיהיה סגר. רק לא אולי. יש לי קושי עצום עם המילה הזו.
אולי הוא יתקשר. את אחרי דייט, וזה דווקא היה עם מישהו שאת רצית וסימנת, ואז מישהו אחר שאל אותו והוא אמר יאללה. ויצאתם. ואת היית בעננים. מפחדת שזה שהוא ידע שאת יזמת יעבוד לרעתך, אבל ההפך. והיה מעניין ואפילו מצחיק. ואז אמרתם ביי והוא לא אמר: נדבר. הוא סתם אמר ביי וגם את. וזהו, ועכשיו יש אולי. אולי אחד גדול. אולי הוא יתקשר, אולי הוא נהנה. אולי הוא ייעלם. אולי הוא זבל, אולי הוא מותק. ואת שואלת עד מתי יוגדר האולי. אולי זה יומיים? אולי זה שבוע? עד מתי. עד מתי האולי.
אולי התקבלת. את יוצאת מריאיון עבודה. ממש היה בסדר. זה תפקיד שאת בעצמך לא יודעת אם את רוצה. אבל בכל מקרה, כמו בכל מבחן את רוצה להצליח. היו חיוכים והייתה אסרטיביות. ועכשיו אולי. אולי עברת שלב, ומתי בעצם אם כן מתחילים תכלס לעבוד. ומתי הזמן הנכון להודיע לעבודה הנוכחית שבעצם כבר תקופה שאת מחפשת. ועכשיו מחכים וכמה זמן נחכה. את שואלת חברות ממשאבי אנוש, לכל אחת תשובה אחרת. כל תחום שונה. ובעצם כמה זמן אחרי זה כבר לגיטימי להתחיל לחפש עבודה אחרת. וכמה זה נואש וישפיע על המשכורת אם אחרי שבוע תשלחי מייל אם יש חדש בעניינך.
אולי את בהיריון. המחזור מאחר. את יודעת כבר לא לצפות. כל הרגשה יכולה להתפרש כמו היריון וכמו בדיוק לא היריון. אולי זו פעילות ברחם, יכול להיות הכול. עייפות? כאבי ראש? בול יכול להיות היריון ובול יכול להיות שלא. את לא יכולה להישאר עם האולי, אבל גם אין לך כוח לוודאות. כי גם אם קנית בדיקת היריון ביתית ולא יצאה תשובה, תוכלי להגיד טוב, אולי זה עוד לא מספיק כדי שיראו בבדיקה. ואת אומרת לעצמך שהכי ודאי זה לבקש בדיקת דם מהרופאה, אבל למה לעשות עניין בשביל אולי. חכי עוד שבוע, עוד שבועיים. מה כבר יכול להיות. מעניין אם גם לגברים הזמן קופא ככה מלכת. ומה זה עוד שבועיים בשביל לדעת. וכל רגע נמתח לנצח, וכל שעה היא כמו שעה זמנית. וגם אם תדעי שכן, איך תדעי שהפעם זה יחזיק. אי אפשר לשמוח עם אולי. אי אפשר להתרגש. כלומר אפשר לחיות את הכאן והעכשיו ואת הבשורה של הרגע הזה, אבל גם נורא־נורא מפחיד. כי את זוכרת את הפעם הקודמת, ואת הפעם שלפניה. אוף, עדיף לא מאשר אולי. רגע, באמת?
אולי יהיה סגר. וכל התוכניות של החופש יתחרבשו. אני מוחקת שוב את כל האפליקציות של החדשות ואומרת לעצמי – אני חיה את הכאן והעכשיו. כי אני לא יכולה כבר עם העצבים הרופפים ועם סימני השאלה, אולי הילד צריך להיכנס לבידוד, כבר חודשיים שכולם כמעט ונפגעים מבידודים, וכל שבוע מחדש שואלים מי נשאר עם איזה ילד, ואף אחד כבר לא מתרגש מהפקקים לעבודה כי כולם בפקקים לבדיקת קורונה. ומחכים שוב לתוצאה. ואולי הוא חיובי ואז כל השאר. אולי יחזרו ההגבלות, ואז כל ההופעות של ספטמבר יתבטלו או יידחו. ואם כן למתי.
כל האולי הזה מקפיא אותי. כל האולי הזה מכווץ לי את קנה הנשימה. ואני מנסה לעשות הכול כדי להיות בכאן ובעכשיו. בלי אולי. וכבר אמרנו וכתבנו שהספק הוא עמלק והוא מכרסם מבפנים. ושהכול הוא פייק ניוז. והתקשורת אוהבת אותנו במצב אולי, כי זה גורם לנו לרפרש אחת לכמה דקות או שניות כדי לדעת אם כבר אין אולי ויש תשובה. ואני אומרת לעצמי, די רביטל, עם כל תשובה נתמודד. כמו שהתמודדת עם כל האולי בחייך. תנסי לעבוד על עצמך על המחיר הנפשי שאת משלמת.
בכל אולי מסתתר גם לוַאי. הלוואי. כל אחד ואחת יודעת לאיזו תשובה הם מחכים. מבפנים היא צועקת, הלוואי שהוא כן יתקשר. הלוואי שכן התקבלתי. הלוואי שאני כן בהיריון. הלוואי שיהיה סגר, ושיגידו לי מראש מתי הוא מתחיל ומתי הוא יסתיים. כי עם כל תשובה אני אדע להתמודד. רק לא עם עוד אולי.
