זה קצת מוזר, איך שהקליפס הוורוד שלה לא יוצא לי מהראש. ראיתי אותה מסתובבת בחנות הבגדים, מעמיסה חולצות במבצעי סופעונה לתוך שקית קניות רחבה. אחרי שסיימה הצטרפה לתור הארוך שהשתרך מול מוכרת צעירה שהתקשתה להסתדר עם הקופה. הייתה שם בעיה בתקשורת, וכשהגיעה איזו סבתא עם תווי קניות היא בכלל התחילה להסתבך. בצר לה הרימה שיחת טלפון ל"היא שיודעת" וחיכתה שיענו לה. שוב ושוב ניסתה להתקשר ולא הצליחה.
בשלב הזה הבחורה עם הקליפס איבדה את סבלנותה. "נו מה זה פה?" רטנה בכבדות, "למה לא פותחים עוד קופה? אנחנו עומדים פה כבר רבע שעה בגלל עובדת לא מקצועית, צריך לדווח על זה להנהלה".
כולנו ראינו איך הצעירה מתפתלת. הסנטר שלה רעד, קולה הלך ונחלש כששאלה לפי הפרוטוקול "משהו מהמבצעים?" באותו רגע הבחורה עם הקליפס פשוט איבדה את זה. היא נטשה את התיק העמוס שלה, יצאה בהפגנתיות מהחנות, לא לפני שהבטיחה למוכרת הצעירה ש"היא מכירה את הבוסית שלה ותדאג שהיא תדע מזה".
עייפה ורצוצה הגעתי למכונית, רק כדי לגלות שהצד השמאלי של הפגוש נמעך כולו על ידי רכב חולף. "העולם הזה מלא בחלאות", חשבתי לעצמי בזמן שהשתחלתי לתוך הרכב הלוהט. אבל אז, בזווית העין, הבחנתי בפתק שהונח מתחת לווישר. "פגעתי לך ברכב", היה כתוב בו, "אני ממש מתנצלת. אפשר להשיג אותי במספר הזה, שולי".
חיוך משונה עלה על שפתיי כשקראתי אותו. אחר כך עשיתי את מה שרוב האנשים הנורמליים עושים. הזנתי את המספר שלה לטלפון כדי לבדוק בווסטאפ איך נראית האישה שהשאירה אחריה פתק כל כך מחמם לב. היא הרי יכלה לברוח משם, איש לא היה רואה. מהתמונה נשקפה אליי אישה כבת 40, שיער בלונדיני, מאחוריה נוף של אגם מיעד אירופי כלשהו. התקשרתי, אמרתי לה תודה ושזה לא מובן מאליו. היא ביקשה שוב סליחה והחלפנו פרטים.
יש אנשים שקוראים לזה קארמה, אחרים יגידו שהחיים הם כמו בומרנג. מה שבטוח – העולם אינו פראייר. אנשים נבזיים יכולים ליהנות מנבזיותם למשך זמן מוגבל, אבל בסוף משהו יתפוס אותם. לכל שי אביטל יש תאריך תפוגה. אני מאמינה אדוקה בקארמה, יותר מפעם בחיים ראיתי איך היא עובדת.
לא אשכח את אחר הצהריים ההוא בפלאפל, כשבתי הקטנה איתרה מתחת לדלפק שני כרטיסים עם תווי קניות בשווי 600 שקלים. זה היה ערב פסח והכרטיסים היו ללא שום זיהוי. היה כל כך מתבקש לאסוף אותם ולסגור את הפינה של הקניות, אבל משהו בי התלבט. המוכר שהבחין בכרטיסים הכריע בשבילי ולקח אותם אליו, תוך כדי הודעה "שאם מישהו ישאל, הוא יביא לו אותם". לא ידעתי אם הוא אכן מתכוון לזה או שפשוט תכנן לקחת אותם לעצמו, אבל הלכתי הביתה וכל הדרך שיננתי לעצמי "אל תתבאסי, הכסף הזה לא שייך לך". יום אחר כך קיבלתי פרויקט בשווי של אלפי שקלים, ועד היום אני משוכנעת שהוא לא היה מגיע אליי אם הייתי לוקחת את הכרטיסים.
היה לנו פעם בחור כזה בחבורה, קראו לו דן. החבר'ה נהגו לכנות אותו "דן תחמן". הוא היה מסוג האנשים המתקמבנים האלה שתמיד מחפשים איך להרוויח מכל סיטואציה. דן הצליח להוציא תגמולים שלא הגיעו לו מחברות ביטוח, דפק פיצויים על נפילות שלא היו. בכל פעם שהיה מתפאר בכך הייתי יודעת שעוד מעט משהו יקרה. וכשהיה מספר לי איך הלך לו המצבר או איך הבריז לו אחד הספקים, הייתי אומרת לו – חוק הבומרנג, דן. כסף לא כשר שהגיע ממקום אחד, יילקח ממקום אחר.
אני לא יודעת מה עלה בגורלה של הבחורה עם הקליפס הוורוד, אבל אני בטוחה, ואיש לא יוכל לערער אותי במחשבה הזאת, שהיום שלה המשיך אחר כך לא משהו. ואם לא קרה כלום באותו היום, אז הנאחס בטח פקד אותה למחרת, או בעוד שבוע, העולם לא נשאר פראייר והוא בדרך כלל סוגר מעגל.
עוד לא הספקתי לתקן את הרכב שלי. משהו בי כנראה מתקשה לעשות את זה. אבל בסוף אצטרך להגיע למוסך, ואני יודעת, כמו השמש שזורחת בבוקר, כמו הגלים שעולים מן הים, שהטוב ששולי עשתה יחזור אליה בדרך כזו או אחרת. וכשזה יקרה – אני מקווה שזה יהיה במכפלות.
