לא נעים להודות, אבל בשנה־שנתיים האחרונות אני במערכת יחסים מורכבת עם הכרס שלי, וזה מוזר לי ממש. שנים על גבי שנים הייתי השחיף של החבורה, רזה־רזה־רזה. כזה שאומרים לו שהוא חייב לאכול יותר. כזה שחולצות תמיד יושבות עליו רופף. גם באלבום החתונה שלנו אפשר לראות חתן שדוף יחסית מחייך בביישנות ובהלם. אבל תקופה אחר כך, כבר בעומקם של החיים האמיתיים, מצאתי את עצמי פתאום קונה חולצות במידה וחצי יותר. ובהשתקפות שלי בחלונות ראווה כבר לא הופיע המקלון שהייתי, פתאום הצטרפה אליי איזו כרס זרה ולא מוכרת. בהתחלה התעלמתי ממנה וחשבתי שהיא תיעלם כלעומת שבאה אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהיא כאן כדי להישאר. אז סיפרתי עליה לצביקה והוא אמר לי, ראיתי אותה אחי. אתה לא מחדש משהו, אבל ככה זה, כולם תופחים אחרי החתונה, הוא קבע, ואז התחיל לתת דוגמאות של חברים שלנו שזכורים לי עדיין בתור אנשים רזים ולדברי צביקה הם כבר לא.
אז ניסיתי לחשוב מה השתנה אצלי אחרי החתונה. הרי כושר ופעילות גופנית אף פעם לא עשיתי ברצינות ובעקביות. לא בימי הישיבה ולא אחרי החתונה. ובקשר לתזונה? נדמה לי שאז אכלתי הרבה יותר מאשר היום. יש בישיבה איזה קטע הזוי ומוזר כזה שאתה ערוך ומוכן לאכול כל דבר בכל שעה ביממה, כאילו כדי למלא את הרעב הלכאורה תמידי שאולי קשור לזה שלמדתי בישיבה יחסית ענייה עם תפריט לא משהו בלשון המעטה. מה שבטוח הוא שבתקופת הישיבה אכלתי הרבה יותר מבחינת כמות, והרבה פחות מסודר והרבה פחות בריא מאשר היום.
אני זוכר מראות קשים מאוד מחדר האוכל בישיבה. למשל גוש פתיתים ענקי שהוגש לארוחת ערב, שממנו כל אחד היה מנסר לעצמו פרוסה ואוכל אותה עם גבינה לבנה בשקט ובביסים קטנים. או חמין נקניקיות פרווה (!!!) שהוגש לארוחת צהריים. אני יודע שזה נשמע ביזארי אבל באמת הייתה מנה כזו בתפריט שלנו. והשבתות שבהן היינו צריכים להסתפק כל אחד בלחמנייה מאוד יבשה ולהרטיב אותה בטחינה מאוד מימית. ועכשיו אני גם נזכר בעמנואל נקש, וכל הפה שלי מתמלא ברוק. כי אמא שלו הייתה שולחת לו מדי יום שישי כמויות בלתי נתפסות של אוכל ביתי והוא היה מחלק אותו לכולנו בנדיבות לב, ובשבתות שעמנואל לא היה, אפשר היה להרגיש את זה היטב בקיבה. זו הייתה תקופת צנע כזו שבעצם גרמה לכך שכל מזון אחר, בכל שעה, היה מתקבל בברכה. חטיפים זולים, טוסט־נקניק שהוכן באמצעות המגהץ של סילקא או ערמות אורז וזיתים מרוקאיים שנותרו מהאזכרה בבית־כנסת הספרדי שממול.
אני זוכר שעת לילה מאוחרת באיזה סוף זמן, התעוררתי מחלום רע או משהו ויצאתי החוצה לעשן. במסדרון ראיתי את ציזלר אוכל סרדינים עם מיונז ו… במבה. וחשבתי לרגע שאולי אני עדיין חולם, אבל החיוך של ציזלר היה מדי מוחשי והוא הציע לי בפה מלא להצטרף אליו לארוחת הלילה שלו. ואני, שבכלל קמתי לעשן כדי להפיג את אימת החלום, פתאום נתקפתי רעב והצטרפתי לארוחת הסרדינים והבמבה של ציזלר, בלי לדבר, קצת מתוך שינה.
מה לעשות. העוני עשה את שלו ופיתח אצלנו חוסר פינוק מבורך מצד אחד אך גם תופעות משונות מצד שני. כמו למשל סיפור ה־RC קולה של קופרשמידט. בשבתות חגיגיות או באירועים מיוחדים היו מביאים בקבוקי RC קולה במקום עגלת הפטל הקבועה. כן, בימים רגילים הייתה עגלת פלסטיק ענקית, כמו אמבטיה על גלגלים, שבתוכה היה מאגר פטל תעשייתי ובתוכו גוש קרח מגושם, וממנו היו שואבים הבחורים הצמאים בכוסות חד־פעמיות ומרווים צימאונם.
איזו שבת חגיגית אחת, כשבקבוקי ה־RC פיארו את השולחנות בחדר האוכל, ראיתי את קופרשמידט לוקח בקבוק אחד ומניח אותו מתחת לכיסא שלו. הוא אמר שהוא מפחד שהקולה תיגמר ולא יישאר לו, אז הוא משריין לעצמו בקבוק פרטי. ממש לאחרונה שמעתי שיש לקופרשמידט את הקטע ההוא עד עצם היום הזה, וקופרשמידט כבר נשוי עם שלושה ילדים. אך עדיין בשולחן השבת בביתו בקבוק RC אחד מונח מתחת לכיסא של אבי המשפחה, ליתר ביטחון. הרי מי יודע מה ילד יום. בקיצור, היום מצבי הרבה יותר נורמלי, ואני משתדל לאכול ארוחות מסודרות ומזינות יותר. ובכל זאת, הכרס בחרה לתפוח אצלי דווקא עכשיו, והובילה אותי למסקנה הבלתי נמנעת שכרס היא לא פונקציה של תזונה אלא של רווקות, עד שיוכח אחרת.
