שנה לא פשוטה עברה על דוד ביטן. בדצמבר האחרון לקה חבר הכנסת בקורונה, ובמשך ימים ארוכים הורדם, הונשם וכמעט גסס. "ציפינו לגרוע מכול", הודו מאוחר יותר בני משפחתו. ביטן החלים וחזר לבית המחוקקים, אך בלי האנרגיות שאפיינו אותו בימים שבהם כיהן בתפקידים רבי עוצמה וכיבודים, כמו יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד. עשר הפרשיות שעליהן נחקר התגבשו לכתב אישום קשה שהוגש השבוע לבית המשפט, לאחר שביטן החליט שלא להיאבק על חסינותו. "שוחד קלאסי מהדור הישן", כינה היועמ"ש אביחי מנדלבליט את הפרשיות. 61 עמודי המסמך שהגישה פרקליטות מיסוי וכלכלה, מכוונים נגד 16 נאשמים – יחידים ותאגידים. האישומים עוסקים כולם באירועי שוחד בתחום התכנון והבנייה.
בתקופה שבה שימש ביטן סגן ראש עיריית ראשון־לציון, הוא החזיק בשני תפקידים המקרינים משיכה מגנטית ליזמים ולקבלנים: ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ומחזיק תיק ההנדסה בעיר. ביטן איננו נהנתן גדול, וההערכה היא שהצורך שלו בהשלמת הכנסה נבע מהסתבכות אישית בימים שכיהן כראש קבוצת הכדורגל הפועל ראשל"צ. הקבוצה נקלעה לקשיים, ביטן נטל הלוואות בשוק האפור ובהמשך ירד למחתרת מחשש לחייו.
שותפו של ביטן ל"השלמת ההכנסה" היה איש עסקים בשם מ"י. שמו המלא אמנם נאסר השבוע לפרסום, בצו תמוה שהוציא השופט טל ענר, אולם לא קשה לאתר אותו בחיפוש בסיסי במרשתת. בהפעלת היגיון פשוט אפשר גם לנחש מדוע הוא עצמו לא מופיע ברשימת הנאשמים. שחקן מרכזי נוסף היה ארנון גלעדי, בכיר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל־אביב.
ברוב המקרים, כך על פי החשד, יזמים שלשלו כספים לנאשמים באמצעות מ"י בתמורה לקידום אישורים לפרויקטים נדל"ניים. אם עובדות כתב האישום יוכחו כנכונות, ביטן יואשם בסעיף שוחד קלאסי – "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו". אבל למי שרוצה להפיק לקחים מעמיקים ואינטליגנטיים יותר מאשר "נו, עוד פוליטיקאי מושחת" – מומלץ לנסות להתבונן בקווי הדמיון שבין סעיפי האישום השונים. צילום בעדשה רחבה מגלה לפעמים קווי מתאר שקשה לזהות בזום גבוה.
שלושת סעיפי האישום הראשונים דומים למדי: בסעיף הראשון מסופר על "פרויקט גרשון ש"ץ" בתל־אביב שנתקע כאשר התברר ליזם שאי־אפשר טכנית להתקין בו מתקן חניה ייחודי שהיווה תנאי להיתר. היזם פנה למאכער, המאכער פנה לביטן, וזה פנה לגלעדי כדי שיקדם הקלה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל־אביב. סעיף האישום השני עוסק בפרויקט "אלוף בצלות". גם שם נדרש הקבלן לשלב מתקן חניה מורכב, הגיע למסקנה שמבחינה מקצועית יש לשנות את מספר מפלסי החניה בפרויקט, ובשביל לקבל הסכמה מהירה מהוועדה הוא השתמש במסלול המהיר של ביטן בע"מ.
הסעיף השלישי מספר על "פרויקט מעונות הסטודנטים". שם לא אושרה המדידה הקובעת את נקודת הייחוס של המבנה, ולכן אי־אפשר היה להגיש את התוכנית לוועדה המקומית בתל־אביב לקבלת היתר. היזם היה לחוץ לשחרר את הפקק, ביטן וגלעדי תוגמלו, התערבו, והבעיה נפתרה.
כשהחלו להתפרסם החשדות נגד ביטן, מקורביו טענו שכל האישורים שניתנו תאמו את הוראות החוק. זה נשמע כמו מענה אוטומטי למי שעל ראשו בוער הכובע, אבל במקרה הזה כדאי לבחון אותו כדי להבין משהו חדש.
"לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב", אמרו חז"ל במסכת קידושין, ובמסכת סוכה הוסיפו דימוי "פרצה הקוראת לגנב". אלא שלמימרה הראשונה יש המשך: "ואי לא עכברא, חורא מאי קעביד?" (=אם אין עכבר, מה יכול לעשות החור?) "מסתברא, כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינן" (אנו נוטים להעניש במקום שבו נעברה עבירה). במילים אחרות, אף שברור שצריך לסתום את החור, התגובה האינטואיטיבית היא להסתפק בהענשת העכבר.
כשמדברים על עבירות שוחד בתחום התכנון והבנייה, האסוציאציה הראשונה היא תיק הולילנד: יזמים מושחתים חברו לפוליטיקאים מושחתים, ושיחדו אותם כדי לאשר פרויקט מגלומני ומכוער שלא תאם את הוראות החוק ולא היה מאושר בשום דרך אחרת.
בעקבות התיקון החריף יצאה המערכת מאיזון, ונוצר תמריץ לשוחד מסוג אחר: לא שוחד למהנדס העיר ולראש העיר, אלא שוחד לפקיד הקטן במחלקת הרישוי
שב ואל תעשה עדיף
כאלו היו אירועי "השוחד הישן" שבשנים עברו שלחו לא מעט ראשי ערים לבתי הכלא. מעבר לנזקן הישיר של עבירות השוחד, הן מחוללות נזקים עקיפים כבדים בדמות "אפטר־שוק" שעובר על מוסדות התכנון והרישוי. זמן רב אחרי שפרשה כזו מתפוצצת, אנשי המקצוע בוועדות התכנון והרישוי פוחדים לקבל אחריות ולאשר פרויקטים לבינוי, גם אם הם תואמים לתוכניות ועומדים בכל התקנים. מוסדות התכנון והרישוי חיים באווירת "דיר באלק" רצינית, אם יועמדו לדין יצטרכו לממן את ההגנה המשפטית מכיסם הפרטי, ולכן מערכת השיקולים של הפקיד צרה וקטנה: להיענש אפשר רק על מתן אישור שלא כדין, שום מבקר מדינה לא יעניש על אי־אישור פרויקט, לכן אם יש ספק – אין ספק. מכאן קצרה הדרך להימשכות לא הגיונית של הליכי הרישוי, המובילה מצידה למחסור חמור בדירות בנויות ולעלייה במחירי הדיור.
אלא שסטטיסטית, אירועי "השוחד הישן" לא נפוצים בשנים האחרונות. אחרי ששורת ראשי ערים נשלחו לריזורט במעשיהו, רובם כיום זהירים מאוד, מבינים שהצר איננו שווה בנזק המלך, ושכדאי לחשוב פעמיים ולא לקדם פרויקטים אם יש אפילו ספק־ספקא של ניגוד עניינים.
זהירות־היתר יצרה בעיה הפוכה. בעקבות התיקון החריף יצאה המערכת מאיזון, שכן רעש־המשנה, האפטר־שוק שתואר לעיל, יוצר תמריץ לשוחד מסוג אחר: לא שוחד למהנדס העיר ולראש העיר, אלא שוחד לפקיד הקטן במחלקת הרישוי. לא שוחד כדי לאשר פרויקט שלא עומד בתנאי החוק, אלא שוחד לאשר פרויקט שכן עומד בתנאי החוק.
התרחיש הנפוץ שעליו מלינים בכירים בתחום הנדל"ן שעימם שוחחתי הוא כזה: הפקידים רוצים לבטח את עצמם מטעויות, ולא רוצים שיאשימו אותם בשחיתות או בניגוד עניינים. התוצאה היא שתיקי רישוי שוכבים תקופות לא הגיוניות עד שהפקידים מגיעים אליהם. להלן, צלחת הפטרי של השחיתות החדשה.
דוגמה להמחשה: חשבו רגע על יזם בפרויקט פינוי־בינוי שחתם על ערימת חוזים עם לוחות זמנים צפופים: מול הדיירים, מול הקבלן, מול האדריכלים, מול היועצים ומול מחלקת המימון בבנק. היזם תכנן להוציא היתר בנייה בתוך שלוש שנים, אבל התיק שלו תקוע במחלקת החניה בפיגור של חצי שנה מהלו"ז. המחלקה מטפלת בשמונים תיקים קודמים, והיא לא תאשר שום תיק עד שלא תעשה הפסק טהרה ותשב עליו שבעה נקיים.
הזמן נמרח, עלויות המימון אדירות, והיזם מדמם הרבה כסף. התמריץ שלו פשוט: לגרום לפקיד החניה לעבוד, ולפעמים הדרך לכך היא להגיע למאכער שיגיע לפקיד החניה וימסור לו מעטפה. הוא כבר לא עושה את זה כדי שהפקיד יעבור על החוק, אלא כדי שיפעל על פי החוק ויסיים את העבודה שלו בטווח זמן הגיוני. אז המאכער מגיע למי שצריך להגיע אליו, והופ, התיק במחלקת החניה קופץ לראש התור. אם בימי הולילנד רוב השחיתות היה בדרגים הגבוהים, היום היא מתנקזת לדרגים נמוכים. לא חור אחד אחראי למכת העכברים הזאת אלא שניים. הראשון הוא הצדקנות והטהרנות, רוח המפקד של היועמ"שים הלהוטים לבער את קיני השחיתות. השני הוא העובדה שהמדינה לא נותנת שום תמריץ למערכות התכנון והרישוי לעבוד בצורה מהירה ויעילה.
הפקידים בוועדות התכנון והרישוי הם עובדי מדינה שאיש לא מתמרץ אותם להתייעל ולא מעניק להם בונוסים על תפוקות. הם נדרשים להעביר כרטיס בכניסה וביציאה, ומה שהם מספיקים או לא מספיקים פחות מעניין.
והאמת היא ששום דבר לא חדש פה. הבעיה הזאת תוארה כבר לפני קרוב לשני עשורים, בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט זיילר, שהוקמה בעקבות אסון ורסאי. תחת הכותרת "המעגל השוטה" תיאר זיילר כיצד חוסר היעילות המשווע של מוסדות התכנון והרישוי מוביל לריבוי עבירות הבנייה. "רק טיפול בו זמנית בכל ההיבטים הרלוונטיים יכול לבלום את המעגל השוטה. לא ניתן לאכוף את החוק כאשר קיימות מסות ענקיות של הפרת חוק".
גם המבנה הארגוני בנוי בצורה לקויה. בשנת 2016 נכנסה לתוקף רפורמה מקיפה בתכנון רישוי ובנייה שאמורה הייתה לפשט הליכים ולהאיץ מתן היתרים. בפועל, טוענים עורכי דין, אדריכלים וקבלנים, היא השיגה תוצאות הפוכות לחלוטין. הממשלה רצתה להתייעל והעבירה לרשת את כל ההליכים להוצאת היתרי בנייה, ואף קבעה לוחות זמנים מהירים למענה – עד שלושים יום. אלא שמי שתכנן את הרפורמה, היו פקידים שמעולם לא פעלו במגזר הפרטי ולא ניסו להוציא היתר בנייה בעצמם, ולכן התוצאה מנותקת לחלוטין מהשטח.
ה"שיפורים" התגלו כמכשולים והרפורמה הפכה למפלצת שכולם נלחמים בה. דוגמה קטנה: יזם מקבל 30 יום להשלמת מסמכים לתיק להיתר, אבל אחד המסמכים הוא אישור של חברת חשמל שמגיע רק אחרי חצי שנה. הבעיה היא שכשחולפים 30 הימים התיק נסגר אוטומטית. כשיגיע האישור המיוחל הוא יצטרך לפתוח תיק חדש מאפס ולחזור לסוף התור. זו רק דוגמה אחת מני רבות.
