אחת הסוגיות שהציונות החזירה אל חיינו הלאומיים היא שמיטת הארץ בשנה השביעית. היהודי הנודד שב לחרוש ולזרוע את אדמת ארץ התנ"ך, וגם המצוות החקלאיות העתיקות קיבלו חיים חדשים. אך השמיטה היא לא רק מצווה דתית, אלא גם אירוע כלכלי שמביא כמעט תמיד לעליית מחירי הפירות והירקות בישראל. השנה, כאשר מחירי הפירות והירקות גבוהים במיוחד עוד לפני כניסת השמיטה, יש סיבה נוספת לדאגה. גם לוח השנה מעצים הפעם את האתגר: שנת תשפ"ב, שתחל בעוד פחות מחודש, היא שילוב היסטורי של שנת שמיטה ושנה מעוברת, שמשמעה שמיטת הארץ ל־13 חודשים במקום ה־12 הרגילים.
בעידן המודרני, הפסקה שנתית של עבודת הקרקע במדינה אחת לשבע שנים היא בלתי אפשרית מבחינה כלכלית. מי שעוסק ביצוא תוצרת חקלאית, למשל, לא יכול להיעלם מהשוק שנה תמימה ולצפות שהלקוחות ברחבי העולם יחכו לו. ואכן, רוב חקלאי ישראל – כ־80 אחוזים – משתמשים ב"היתר המכירה", שנתקן על ידי גדולי הרבנים עם התחדשות החקלאות היהודית בארץ לפני כ־120 שנה, והוא הדרך ההלכתית המרכזית לקיים שמיטה בימינו. החקלאים מוכרים את הקרקע לגוי באמצעות הרבנות הראשית, וממשיכים לעבד אותה גם בשנת השמיטה במגבלות קלות.
עם זאת, גם בהסתמכות על היתר המכירה, לשנת השמיטה יש השלכות על החקלאי. בקיבוץ הדתי משואות־יצחק, למשל, הקדימו החקלאים את הזריעה, שבדרך כלל מתקיימת בחודש אוקטובר, לסוף אוגוסט, כדי להימנע מזריעה בשמיטה. הדבר עלול להתבטא ביבול פחות מוצלח, מכיוון שהוא לא נזרע בעיתוי האופטימלי, מה שמקשה על הקיבוץ לבטח את היבול. ובכל זאת, בקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות, שמבטחת חקלאים, יצרו מענה מיוחד גם לסוגיית הזריעה המוקדמת.
גם בין החקלאים הדתיים שמסתמכים על היתר המכירה, יש שבוחרים להשבית חלקה מסוימת מסיבות חינוכיות וערכיות, כדי ללמד את הילדים על השמיטה ולהשאיר זכר סמלי למצווה. במקרים כאלה המשק סופג את ההפסדים, שכן המדינה מעניקה פיצויים רק לחקלאים שמשביתים את כל המשק שלהם.
הציבור החרדי אינו מסתמך כידוע על היתר המכירה, וגם לכך יש השלכות רוחב כלכליות. המאפיות הגדולות אינן משתמשות בשנת השמיטה בגרעינים מתוצרת הארץ, כדי שיוכלו למכור את תוצרתן גם בריכוזים החרדיים. מגדלי חיטה ודגנים למאכל אינם יכולים אפוא למכור אותם למאפיות בשנה הזאת, ועליהם להסב את התוצרת לתערובת למאכל בהמות, שמחירה נמוך יותר.
"המטרה המקורית של השמיטה היא לצמצם פערים, ואם מחיר הפירות יעלה – זה פשוט פספוס של המטרה המקורית", אומר דובי מילר, יו"ר הקיבוץ הדתי מעלה־גלבוע וממונה מיוחד לעניין השמיטה מטעם הקיבוץ הדתי. "בקיבוץ הדתי אנחנו שמים דגש על הצד החברתי של השמיטה, ויוזמים פעילויות של צדק חברתי ופשטות. מי שמצווה על השמיטה הוא החקלאי. זה שהפכו את זה לעסק של הצרכנים זה קצת עצוב, ואין סיבה שזה יקרה. מדינת ישראל משקיעה כסף בפיצוי של חקלאים כדי שהמחירים יישארו סבירים. חקלאים יכולים לשמור מלאי של ירקות מהשנה שקדמה לשמיטה, ולפחות במחצית הראשונה של השמיטה לא צריכה להיות בעיה. לפעמים אנשים משלמים יותר על כשרויות מהודרות יותר בלי סיבה, זה לא קשור רק לשנת השמיטה".
דובי מילר, ממונה שמיטה בקיבוץ הדתי: "המטרה המקורית של השמיטה היא לצמצם פערים, ואם מחיר הפירות בשנה הזאת יעלה – זה פשוט פספוס"
משחררים חסמים
מדינת ישראל מתקצבת את שנת השמיטה וצרכיה השונים בסכום נדיב שמגיע לכ־100 מיליון שקלים. במשרד לשירותי דת מסיימים בימים אלה את ההיערכות לשנת השמיטה, וכך גם במשרד החקלאות וברבנות הראשית. האתגר הפעם היה מורכב במיוחד בעקבות מערכות הבחירות התכופות והיעדר התקציב, אבל תקציבי השמיטה אושרו בסופו של דבר.
ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר היא בהיתר המכירה. לקראת כל שנת שמיטה המדינה מוציאה מכרז לחברה מסוימת, שמבצעת את החתמת החקלאים על היתר המכירה. נציגי החברה מגיעים לכל חקלאי, מסבירים לו על הפרוצדורה ומחתימים אותו על מסמך המכירה. כ־80 אחוז מהחקלאים בישראל בוחרים בדרך הזאת, וכבר חתמו על היתר מכירה שמאפשר להם להמשיך לעבד את האדמה גם במהלך השמיטה.
המסלול ההלכתי השני הוא "אוצר בית דין", שבו בית הדין מוגדר כבעלים של הקרקע למשך שנה, והחקלאי הופך לשכיר שלו. כשכיר הוא יכול להמשיך לעבד את הקרקע בהיקף מסוים, ובית הדין משווק את התוצרת. היבול בדרך כלל דל יותר, שכן לא מבצעים את כל הפעולות הרגילות. על הפירות חלה קדושת שביעית, כך שאסור להשליך שאריות לפח, ויש עליהם מגבלות נוספות. מיעוט מהחקלאים הולכים בדרך זו, אף שיש לה ביקוש בקרב קהלים מסוימים. ממשלת ישראל תומכת במסלול הזה באמצעות תקציבים לבתי דין שחותמים על הסכם עם החקלאי ומשלמים לו שכר עבודה. לשנה הקרובה, בגלל ההליך החריג של תקצוב השמיטה, לא הועברו עדיין תקציבים למסלול הזה. המסלול הזה לא בדיוק כלכלי, שכן לא תמיד מצליחים לעמוד בהתחייבויות המלאות של אוצר בית דין בגלל העלויות הכלכליות הגבוהות.
מי שבכל זאת מבקש לקיים את המצווה ככתבה וכלשונה ומפסיק לעבד את אדמתו במשך השנה, זכאי לקבל פיצוי ממשלתי שיסייע לו לשרוד. המסלול דומה מאוד לקרן השתלמות: במשך ארבע השנים שקודמות לשנת השמיטה החקלאי מפריש מהכנסתו סכום חודשי מסוים, והמדינה מוסיפה עליו מתקציבה. הסכום הזה משתחרר בשנת השמיטה, ומאפשר לחקלאי לעצור את העבודה במשק, מלבד פעולות הכרחיות לשימור ארוך טווח, ולהימנע משיווק התוצרת למשך שנה.
כאמור, רוב הציבור החרדי אינו מסתמך על היתר המכירה, ומעדיף לאכול בשנת השמיטה רק "יבול נוכרי". השוק החקלאי המקומי הלא־יהודי מספק חלק מהדרישה, לצד תוצרת פלסטינית, אבל עדיין יש צורך ביבוא נרחב של פירות וירקות מחו"ל. המגבלות המוטלות על יבוא בישראל הן הסיבה המרכזית לעלייה במחירי הפירות והירקות בכל שמיטה.
הרפורמה המתוכננת בחקלאות צפויה להשפיע גם על העניין הזה. מעבר להסרת המכסים, שתוזיל את העלות של יבוא פירות וירקות, הרפורמה באגף להגנת הצומח תחולל שינוי מהותי בתחום. אי אפשר באמת לייבא כל עוד לא פותרים את הסוגיה של הגנת הצומח, מכיוון שגם אם המכסים יבוטלו – משרד החקלאות עדיין מונע יבוא של תוצרת ממקורות רבים מטעמי הגנה על החקלאות המקומית. הטענה היא שיבוא תוצרת זרה עלול להכיל בתוכו מזיקים וחרקים שיפגעו במערכת האקולוגית המקומית.
הרפורמה מציעה לשנות את ברירת המחדל. כיום אסור לייבא שום תוצרת חקלאית בלי רישיון יבוא ממשרד החקלאות. קבלת רישיון כזה כרוכה בניהול סיכונים פרטני בעבור כל מוצר מכל מקום, תהליך שנמשך שנים ארוכות, ואפילו יותר מעשור. המדיניות החדשה, אם אכן תאושר, היא שהכול יהיה מותר ביבוא, אלא אם כן משרד החקלאות יחליט אחרת. המשרד יוכל למנוע יבוא של צמחים מסוגים מסוימים או ממדינות מסוימות, אם יש לו יסוד סביר להאמין שנשקפת מהם סכנה לבריאות הצומח בישראל. זוהי גם המדיניות המקובלת באירופה, ועל פי הסכמים בינלאומיים שישראל חתומה עליהם. היבוא יהיה כפוף לצירוף תעודת בריאות ולהצהרת יבואן על עמידה בדרישות.
שינוי ברירת המחדל – מאיסור גורף למעט חריגים, להיתר גורף למעט חריגים הנושאים סיכון מיוחד – איננו עניין סמנטי גרידא. זהו הקו המבדיל בין תקופות של מחסור ומחירים גבוהים, ובין האפשרות לייבא באופן נרחב, תוצרת זמינה ומגוונת במחירים נמוכים. גורמי המקצוע במשרד החקלאות יתנגדו בוודאי לחלק הזה ברפורמה, אבל בינתיים נראה ששר החקלאות מודע לחשיבותו של המהלך ומפגין נחישות להעביר אותו.
האם ההגבלות על יבוא אכן מגינות על הצומח? העניין הזה שנוי במחלוקת. באירופה הגבלות כאלה מוטלות בעיקר על זרעים ושתילים, מכיוון שהם נושאים איתם מזיקים. פירות וירקות שלמים כמעט אינם מוגבלים, ולא ברור עד כמה הם נושאים עליהם מזיקים ממדינה למדינה. האגף להגנת הצומח במשרד החקלאות שלנו פועל דווקא בכיוון ההפוך – הוא מקשה מאוד על יבוא פירות וירקות שלמים, ומאפשר הרבה יותר יבוא של זרעים ושתילים. ההבדל ברור: יבוא פירות וירקות מציב תחרות על החקלאות המקומית, שהם לא מעוניינים בה. יבוא חומרי ריבוי לעומת זאת הוא נצרך לחקלאים, והם כן מעוניינים בו. השאלה המתבקשת היא על מי אנו מעוניינים להגן – על הצומח או על החקלאים.
מה שטוב לשוודים
כל שינוי שנוגע לצמצום רגולציה על עסקים דורש הרבה זמן ומאמצים ממשלתיים, כך שכאשר זה קורה כמעט בלי מאמץ – הדבר ראוי לציון. משרד הפנים פרסם השבוע שתי טיוטות תקנות להערות הציבור, שבתוך שבועות מספר עשויים לצאת לדרך ולשאת עימם בשורה גדולה לאלפי עסקים בישראל. התזכיר הראשון קובע כי תשעה סוגי עסקים – בהם מספרות לבעלי חיים, מכבסות, מרפדיות, חנויות פרחים ואולפני הקלטות – לא יזדקקו לרישיון עסק. הטיוטה השנייה קובעת כי מספרות ומכוני קוסמטיקה לא יצטרכו להגיש תרשים סביבה, מפה מצבית ותוכנית עסק – מסמכים שהכנתם דורשת אדריכל ועולים ממון רב.
הרשות המקומית מעניקה רישיון עסק, ולשם כך היא דורשת אישורים מכל הרגולטורים האחרים. אלא שחלק גדול מהאישורים הללו אינו הכרחי. לא ברור מדוע מכבסה צריכה 33 אישורים כדי לפעול, ומרפדיה צריכה 12 אישורים. באותה מידה לא ברור מדוע חנות מזון לבעלי חיים צריכה תשעה אישורים ומוטלות עליה 31 דרישות רגולטוריות, למה חנות למוצרי עישון חייבת תאורת חירום, ומדוע מכבסות צריכות להתקין שבכות על מכסי הביוב, אף שהן חייבות בשלושה מתקנים כדי לטפל בשפכים (המים והחומרים ממכונות הכביסה לא הולכים כלל לביוב).
על חלק מהדרישות אי אפשר לוותר, במיוחד אלו הנוגעות לבריאות הציבור או בטיחות. אבל אין סיבה לדרוש גם רישיון עסק מהרשות המקומית. משרד הבריאות, נציבות הכבאות, המשרד לאיכות הסביבה, ורשויות מפקחות אחרות – יפקחו כל אחת על תחומה. על רישיון עסק מהרשות המקומית, כזה שדורש עוד זמן, כסף, אישורים ומאמץ שמניאים רבים מפתיחת עסקים במדינת ישראל – אפשר בהחלט לוותר.
בעולם, תתפלאו לשמוע, לא דורשים את זה. בדנמרק לא דורשים רישיון עסק לחנויות פרחים, ובכל בכל זאת הם מצליחים לשרוד. שוודיה לא דורשת רישיון עסק מעסק לאחסון מזון לבעלי חיים, והשוודים מצליחים לאחסן את האוכל לחתול בבטחה. ניו־זילנד ואוסטרליה מצליחים איכשהו לשגשג ולשמור על אזרחיהן גם בלי רישיון עסק למרפדייה או לניקוי יבש. מה שטוב להם בהחלט יכול להיות טוב גם לנו.
משרד הפנים עוסק באופן מסורתי בסוגיות של הגירה ואוכלוסין, וכמובן בפיקוח על הרשויות המקומיות. קל לשכוח שבתחום המשרד, במסגרת הטיפול ברשויות המקומיות, מצוי אחד החסמים המשמעותיים לפתיחת עסקים: רישוי עסק. אך שרת הפנים הנוכחית איילת שקד החליטה לראות בתחום הזה חלק מפעילות המשרד.
השרה בדקה ומצאה שכדי לוותר על הדרישה לרישיון עסק אין צורך בתהליך ארוך ומייגע. לא נדרשת לשם כך החלטת ממשלה ולא חקיקה ראשית, רק שינויים של צווים ותקנות שכולם בתחום סמכותה. שקד הציבה לאנשי משרדה יעד, להגיש לה תקנות חדשות בתוך 24 שעות, והם עמדו בכך. התקנות הללו פורסמו השבוע לעיון הציבור. השרה מחויבת בהיוועצות עם משרדים אחרים, אבל בתוך חודש היא יכולה להנפיק תקנות חדשות ולמחוק בהינף חתימתה הליך בירוקרטי ארוך ויקר שמשבש את חייהם של אלפי בעלי עסקים בישראל.
כצפוי, לא כולם במשרדי הממשלה האחרים אוהבים את הצעד הזה. במשרד להגנת הסביבה לא אוהבים את ביטול רישיון העסק למכבסות, ומשרד הבריאות, מיד כשיתפנה מעיסוקי הקורונה, לא יאהב את ביטול רישיון העסק לחנויות לממכר מוצרי עישון. שקד יכולה להתייעץ ולשמוע את חוות דעתם, ואז לומר תודה ולהבהיר שהיא בכל זאת מתכוונת להשלים את המהלך. ללמדך מה שר נחוש יכול לעשות לטובת עסקים בישראל.
