המאבק הפתטי שניהל יו"ר הכנסת על כבודו האבוד כמעט חירב לנו את יום העצמאות ה־70. האיומים כי הכנסת תחרים את טקס הדלקת המשואות אם גם ראשי המדינה האחרים ישתתפו בו, היה אידיוטי ומיותר מלכתחילה. במקום לקחת הכול ברוח ממלכתית, לברוח מוויכוחים ואולי אף ליזום את האופי המיוחד של חגיגות השבעים שבהן יופיעו הנשיא, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת וכל סמל שלטון אחר – אדלשטיין התעקש להיות לבד.
ככל שהתקדמה המריבה, כך הוזלנו את האירוע. הנשיא ריבלין הצטרף לחגיגת ההחרמות של אדלשטיין, מירי רגב נשאה את קולה ברמה בתיאום עם ראש הממשלה שלא היה מוכן לוותר, ובסוף כמעט ראינו את נשיא הונדורס עולה לפודיום בהר הרצל, אבל גם הוא החרים אותנו. לכו תדעו איזה ידיד איבדנו פה, גם אם מדובר בידיד מפוקפק.
החשש להפוך את האירוע לפוליטי הוא מתחסד. אני מתנגד עקבי לבנימין נתניהו וחושב שהוא צריך להתחלף מאלף סיבות, אבל דבר אחד קשה לקחת ממנו, הוא לא מַשמִים. יש מעט מאוד אנשים בפוליטיקה המקומית שכניסה שלהם לאירוע יוצרת באזז. מנחם בגין היה כזה. אריאל שרון היה. הנשיא ריבלין לעתים. יאיר לפיד בתקופות מסוימות יצר רחש־בחש כאשר הגיע לאירועים. גם אריה דרעי בימיו הגדולים הרעיד את השטח. קוראים לזה כריזמה. נתניהו עדיין ניחן בה.
אדלשטיין, מה לעשות, הוא איש אפור. הנאומים שלו ארוכים ומשעממים, התוכן צפוי וידוע. אני מתקשה לזכור משפט, ביטוי או אמירה יוצאת דופן ששמעתי מאדלשטיין מיום שהגיע ארצה. הוא איש טוב וחיובי, ויש לו היסטוריה אישית ומשפחתית מרתקת. אך למרבה הצער, לא כל גיבור לאומי הוא גם דובר מסעיר, ואף אחד לא רוצה להירדם מול המסך ביום חשוב והיסטורי שגם כך מתחיל לאבד מערכו בתוקף ההתנצחויות האחרונות.
הנאום של נתניהו צריך להישמע על הר הרצל. חשוב לדעת מה ראש המדינה חושב ואיך הוא נראה ביום כזה שבו הסביבה האסטרטגית שלנו בוערת. ולא נורא גם אם יהיה בנאום מסר פוליטי או ביטחוני. זה עדיף על קלישאות כמו "כוחנו באחדותנו". יש לי תחושה שנתניהו לא יסתפק בדברי הברכה שאדלשטיין הקצה לו, ויגנוב לכולם את ההצגה. גם אז לא יקרה כלום, רק קצת יותר עניין בחג.
