מדינת ישראל מצויה באוברדראפט – סך ההוצאות שלה גדול בהרבה מהכנסותיה. הגירעון התקציבי הזה, שהתנפח בעיקר על רקע ההוצאות הרבות בעקבות מגפת הקורונה, עומד כיום על כ־140 מיליארד שקל. למרות הגירעון התופח והצורך למלא את הקופה הציבורית, שר האוצר אביגדור ליברמן הבטיח עם כניסתו לתפקיד שלא יעלה מיסים. בפועל, הצעת התקציב שאושרה לאחרונה בממשלה, כוללת שורה של העלאות מיסים.
דווקא בשל כך מקוממים במיוחד ממצאי דו"ח מבקר המדינה שפורסמו לפני מספר ימים. הממצאים הללו נעלמו מתחת לרדאר, על רקע גל הקורונה הנוסף והביקורת על טיפולה של הממשלה בעניין, וחבל.
במה מדובר? זה אולי יפתיע רבים מאיתנו, אך מתברר שמדינת ישראל איננה מממשת את זכויותיה מול אלו החייבים לה כסף, ולא תובעת סכומים רבים שמגיעים לה. יתרה מכך, משרדי הממשלה מוחקים מדי שנה חובות במיליארדי שקלים, ובחלק מהמקרים אינם מסוגלים אפילו להעריך את היקף החוב.
על פי הדו"חות הכספיים של מדינת ישראל בשנת 2020, סך החובות המגיעים לה עומדים על כ־70 מיליארד שקל. רוב הסכום הינו בגין תשלומי מיסים, אך כ־20 מיליארד הם חובות הכוללים תשלומי אגרות, זיכיונות, תביעות אזרחיות שהמדינה זכתה בהן, תשלומים לרשויות שונות ועוד.
מבקר המדינה מתניהו אנגלמן קובע בדו"ח שכמעט מחצית מהגופים הממשלתיים, הכוללים בעיקר משרדי ממשלה, בכלל לא מיפו את זכויותיהם ואת אפשרויות הגבייה והאכיפה. במקרים רבים אין גם אומדן מדויק בנוגע לסכומי החוב, והם נעשים על פי הערכה בלבד. במציאות הזו ישנם חובות רבים שמגיעים למחיקה, ומדינת ישראל פשוט מוותרת על החוב כלפיה. למשל כאשר החוב התיישן כי איש לא טרח לגבות אותו, או שבינתיים בעל החוב פשט רגל.
מתברר שישנה סמכות לוועדה מיוחדת, הקיימת בכל אחד ממשרדי הממשלה, למחוק חובות עד סכום מסוים. כך למשל, משנת 2017 ועד אמצע 2020 נמחקו בוועדות המשרדיות הללו כ־1.9 מיליארד שקל. בין השאר, משרד הכלכלה מחק חובות של 577 מיליון שקל, משרד הבינוי והשיכון מחק חובות של 300 מיליון שקל, ורשות מקרקעי ישראל מחקה חובות של כ־350 מיליון שקל.
בסכומים גדולים יותר, הסמכות ניתנת לוועדת המחיקות העליונה של החשב הכללי במשרד האוצר. מדו"ח המבקר עולה שבין השנים 2017־2020 הוועדה הזו מחקה כמעט 7 מיליארד שקל, ולמעשה כמעט את כל הבקשות שהועלו לדיון בוועדה. בין השאר מדובר ב־1.65 מיליארד שקל שנמחקו לחברות שלא שילמו אגרה שנתית לרשם החברות. במשך שנים איש לא טרח לגבות מהם את החוב הזה, עד שחלה עליו התיישנות.
נראה שלא תהיה זו טעות לומר כי בין החברות שזכו למחיקת חוב האגרות שלהן, או היזמים והקבלנים שזכו לקרקעות נדיבות ולא שילמו את חובם למשרד השיכון ורשות מקרקעי ישראל – היו גם כאלה שעשו במרוצת השנים רווחים בעשרות ואולי מאות מיליוני שקלים, ולמרות זאת הצליחו להתחמק מתשלום לקופה הציבורית.
אגב, חשוב לציין כי כבר במאי 2018 פרסם מבקר המדינה הקודם יוסף שפירא דו"ח דומה, ובו קבל על כך ש"משרדי ממשלה רבים לא בוחנים את רשימת החובות כפי שנדרש, ובנוסף, אין כל דרך לדעת מהו היקף החובות שאבדה האפשרות לגבות אותם". שלוש שנים אחרי, אנחנו שוב עם ממצאים דומים.
מעבר למחדל ולתפקוד הלקוי, יש כאן גם עוולה כלפי אזרחי המדינה, בכך שהמדינה איננה ממלאת את תפקידה ואת התחייבותה מולם. למעשה היא נוהגת איפה ואיפה, כאשר אזרח אחד משלם את חובו בזמן ואזרח אחר מצליח להתחמק ובסופו של דבר החוב נמחק לו – ולא משום שהוא לא מסוגל לשלם.
שרי הממשלה הנכבדים, לפני שאתם מעלים לנו מיסים, מייקרים את התחבורה הציבורית ומקצצים בשירותים לאזרח, דאגו קודם לבנות מערך יעיל, מאורגן ומתואם כדי לגבות את מיליארדי השקלים שחייבים לקופת המדינה.
מועדון יקר
הארנקים הדיגיטליים ואפליקציות התשלום הולכים וצוברים תאוצה, ויש אף כאלה שמבצעים באמצעותם את רוב התשלומים השוטפים. אך למרות הקדמה הטכנולוגית, מאחורי רוב אמצעי התשלום הללו עדיין עומד כרטיס אשראי שהונפק באמצעות הבנק או כרטיס חוץ־בנקאי.
מספר כרטיסי הפלסטיק ממשיך לגדול מרבעון לרבעון, ובישראל הוא כבר מגיע לכ־12.5 מיליון. זה קורה בין השאר בעקבות השיווק האגרסיבי של שלל מועדוני הלקוחות ברשתות ובחברות השונות, המציעים כרטיסי אשראי חוץ־בנקאיים. החוק להפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, שנכנס לתוקף לפני כארבע שנים והוציא את ישראכרט ולאומי קארד (כיום "מקס") מרשות הבנקים שהחזיקו בהן – פועלים ולאומי – הרחיב עוד יותר את ההיצע ואת הניסיונות לשדל אותנו לדחוף עוד כרטיס לארנק.
אז הישראלים ממשיכים לאגור כרטיסים, אך בהתאם – גם ממשיכים לשלם עבורם. דמי הכרטיס נעים סביב 15־30 שקל בחודש, ואף שחלק זכאים להנחה או אפילו פטור, רבים משלמים מחיר מלא, והכנסות חברות האשראי מדמי כרטיס מגיעות למאות מיליוני שקלים בשנה.
האם יש צורך ביותר מכרטיס אחד בארנק? השאלה הזו רלוונטית במיוחד כאשר משלמים על כל אחד מהכרטיסים "דמי כרטיס". אך גם המצדדים בצורך הזה, יסכימו בוודאי שאין כל טעם להחזיק כרטיס ולשלם עליו כאשר לא נעשה בו כל שימוש.
לכן מפתיע שעדיין כמעט רבע מכלל כרטיסי האשראי מוגדרים כ"לא פעילים" – כאלה שלא בוצעה בהם כל פעולה במשך שלושה חודשים ברציפות. מדובר בכ־2.85 מיליון כרטיסים שמונחים בתרדמת עמוקה בארנק או במקום אחר, כשחלק גדול מהם מניב לחברות האשראי עשרות מיליוני שקלים בשנה. לא חבל?
