רגע לפני שהקורונה סוגרת אותנו שוב בבתים, ושוב ניאלץ להתמודד עם המציאות ההזויה שבה היצור האנושי היחיד שנתקשר איתו מחוץ לבית יהיה המוכר במכולת, אני רוצה להצביע על כמה חוויות מהחופש הגדול ולצידן תובנות אישיות.
מעברי דירה: הקיץ הוא זמן מופלא להתחדשות ושינוי, ובאמת רבים סביבי ניצלו את החופשה כדי לעבור דירה. הייתי אפילו שותפה פה ושם למעברי דירה של חברים ומשפחה, וזה גרם לילדיי לחשוב שזו חוויה חיובית שברוב חוצפתי אני מונעת מהם. בשבועות האחרונים הם לא הפסיקו לשאול: מתי תורנו? מתי אנחנו עוברים דירה? אז אתחיל מזה שלעולם לא אעבור דירה, בלי נדר, אם זה תלוי בי. וזה מהסיבות האגואיסטיות ביותר, שאעטוף בהמון אידיאולוגיה של יישוב הארץ, חינוך הילדים, שליחות ובלה בלה בלה.
נודה על האמת – לעבור דירה זה סיוט. ודאי כשזה הבית שחיית בו במשך עשור. אילו נאלצתי לעבור דירה, הקושי הגדול ביותר היה לארוז את חפציו של בעלי המנוח. הוא השאיר לי פה ירושה נכבדה של המון דברים שאין לי מה לעשות איתם.
החפצים המיותרים האלו הם כמו הר געש רדום. כרגע יש לכל חפץ מקום, רחוק מעיניי, אי שם בעומק הארון או מתחת למיטה כלשהי. אבל אם וכאשר אצטרך להזיז אותם, אותו, זה עלול להיות הר געש מתפרץ שלא מפסיק להניב עוד ועוד לבה. סכיני שחיטה במגוון גדלים; אוסף כרטיסים מגנטיים פגי תוקף שהוא התעקש לשמור; משאפי ונטולין עתיקים; פתקים עם רשימות וטלפונים שאין לי מושג לאיזה עניין יועדו. בקיצור, ממלכה שלמה של “אין צורך בזה“ יחד עם הפחד לזרוק משהו, שמא בעליו יבוא אליי נוזף וכועס ויאיים שלא יסכים להתחתן איתי כשיחזור. לכן בכל הנוגע למעברי דירה – שהשם לא ינסה אותי, אמן.
נופש משפחתי או עם חברים: זכינו והזדמן לנו לנפוש השנה כמה ימים עם כל צד של המשפחה ועוד כמה ימים עם חברים. בואו נודה, יש סיבה אחת לכך שהורי העולם יצאו לנופש עם ההורים שלהם, והיא הבייביסיטר.
במקרה שלנו השירות הגיע במגוון דרכים: סבא וסבתא עצמם, אוכל (המון, בכל שעה, בלי הגבלה), טלוויזיה (רק סרטים מצוירים אל תדאגו) או זמן בריכה. אלו הימים היחידים שבהם אף אחד לא קורא לך “אמא“ בלי הפסקה, ואם תזהי “אמא“ שנשמע כאילו הוא מגיע מהילד שלך – תתעלמי. מישהו אחר בטח יתייחס אליו.
אילו נאלצתי לעבור דירה, הקושי הגדול ביותר היה לארוז את חפציו של בעלי המנוח. הוא השאיר לי פה ירושה נכבדה של המון דברים שאין שום צורך בהם
האקדמיה לסליים
יש מין תחושת נחת מוזרה בנחיתה באיזו וילה או דירה של מישהו אחר אי שם בצפון, או בסתם יישוב נידח שאבא שלח לך מיקום אליו. יש תחושה שאת בתוך בועה, ואין שום חיבור בינך ובין המציאות בחוץ. את בחדר לא שלך, על ספה לא שלך, בבריכה לא שלך, מבשלת במטבח זר לחלוטין, ויש לך מיטה ומקלחת פרטית לא שלך. את צריכה בעוד כמה ימים לדאוג לכך שכל זה יחזור לבעלי הבית בדיוק כפי שהיה כשהגעת אליו, ובכל זאת איכשהו את מרגישה כמו מלכה עם מאות משרתים.
בכל שנה מחדש אני מקטרת על האריזות הבלתי נגמרות, ובבת אחת כשאני מגיעה אני מסכימה שזה היה שווה את זה (כמובן, עד שמגיע שלב האריזות מחדש והפריקה בבית: אז אני תוהה עד כמה זה השתלם). לסיכום, ימי נופש משפחתיים הם בדיוק מה שאת צריכה, וזה נגמר תמיד בדיוק רגע לפני שכולם מתפוצצים.
המלצה: כדאי להצטייד בבת בכורה, אם לא אחת אז שתיים, ואם לא שתיים אז שלוש, ובכלל – כמה שיותר בנות יותר טוב, יותר קל, יותר טעים ויותר יצירתי.
אזהרה: אם הקשבתם להמלצת המסע, נא לוודא שלבת הבכורה יש בת דודה בגילה או אחות בגיל סמוך, אחרת זה עלול להיגמר ברע.
חוברות קיץ: מכיוון שאני מהמדחיקות ומהשוכחות, ומכיוון שהשנה החולפת הביאה עלינו עצמאות לימודית מדהימה, גם השנה ניסיתי בכל הכוח להתעלם ולפטור את עצמי מלשאול את ילדיי על חוברות הקיץ שאולי קיבלו ממורי בית הספר. זאת בטענה המדומיינת שהם כבר מתורגלים בעבודה עצמאית ובטח פותרים את השאלות בזמנים שאני לא מסתכלת.
למרבה ההפתעה המצערת, הם אכן קיבלו חוברות, והן נשלחו לדוא"ל שלי, והדחקתי אותן עד לעת הזו ממש בה אני כותבת את השורות האלו. לכן לדאבוני אף אחד מילדיי לא כתב גם לא תו לימודי אחד כל הקיץ.
מורים יקרים, אני פונה ללב שלכם כמדי שנה בשנה. בואו נפסיק עם המנהג המגונה הזה של חוברות הקיץ. בינינו, אתם לא בודקים אותן. וגם אם כן, אתם עושים זאת בחוסר רצון וחשק. בואו ביחד נבטל את המסורת עתיקת היומין הזו שבה הורים מזיעים בחיל ורעדה לקראת חזרת הילדים למוסדות החינוך.
במקום זה אדאג שילדיי יביאו לכם שאריות של יצירות שהם עשו בקיץ. גזירות מהחולצה של הקייטנה, פירורי עוגיות שרופות וסליים. יש לי מלא סליים. הילדים שלי מומחים לסליים. אני בטוחה שתצליחו להפיק מזה הרבה יותר מידע מאשר מעוד תרגיל מתמטיקה שהילד פתר בערב האחרון של החופש במקום ללכת לישון בשעה נורמלית.
אם כן, לסיכום חופשת הקיץ, אין ספק שניצלנו לא רע את ימי היחד המעטים לקראת, ובכן, ככל הנראה, עוד קצת ימי יחד לא קצרים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
